התביעה של רונן בר מוצדקת - אך יש בה בעיות דרמטיות

התביעה שהגיש ראש השב"כ לשעבר, רונן בר, לבית המשפט המחוזי בלוד, נועדה לכאורה לאלץ את ראש הממשלה נתניהו לשלם לו שלושה מיליון שקלים, אך בפועל משמשת כתצהיר לוועדת חקירה עתידית למחדל 7 באוקטובר. בר מביע בתביעה תסכול מכך שנתניהו מונע הקמת ועדת חקירה, ומנצל את הפלטפורמה המשפטית כדי לפרט את האזהרות וההתרעות שסיפק לנתניהו בחודשים שקדמו למתקפת חמאס, וכן להציג את גרסתו מול מה שהוא מכנה "שקרים" מצד ראש הממשלה.

בכתב התביעה, בר מתאר את מערכת היחסים המקצועית והאישית הרעילה בינו לבין נתניהו, וטוען כי ראש הממשלה לא העריך אותו ולא היה קשוב להמלצותיו, ואף נהג בו בזלזול. בר ממשיך לטעון כי נתניהו סירב לאשר מהלכים יזומים נגד חמאס בעזה, כולל הצעות לחסל את מנהיג חמאס סינוואר, מחשש לתגובה שתסכן אותו אישית. מדיניות ההכלה של נתניהו, לטענת בר, שחקה את ההרתעה הישראלית והובילה לכך שישראל היא זו שהורתעה מחמאס.

עם זאת, התביעה מעלה שתי בעיות מהותיות בקו ההגנה של בר. ראשית, המלצותיו של בר התמקדו תמיד בצד ההתקפי, בעוד נתניהו טען כי השב"כ אינו אחראי לעיצוב אסטרטגיה לאומית. שנית, בר לא הצליח לחזק את הכיסוי המודיעיני של השב"כ בעזה, ובמקביל דחף למבצעים התקפיים על חשבון חיזוק הזרוע האיסופית. בנוסף, בר מודה שההתרעה שניתנה ב-7 באוקטובר הייתה במדרג נמוך מהנדרש, והשב"כ היה רחוק מלהבין את מזימת חמאס.

הפרשה מדגישה את חשיבותה של ועדת חקירה שתבחן את מחדל 7 באוקטובר, תמסד את מעמד השב"כ באסטרטגיה הביטחונית, תסדיר את היחסים בין ראש השב"כ לראש הממשלה, ותפיק לקחים מהעיוורון המודיעיני.