טורקיה מאתגרת את ישראל בים התיכון: האם זה משפיע על מסדרון הסחר החדש?

טורקיה מנסה להרחיב את השפעתה במזרח הים התיכון, מה שעלול לסכן את תוכניותיהן של ישראל, יוון וקפריסין לפיתוח קשרי תחבורה ואנרגיה עם אירופה. כך עולה מניתוח של סגן אלוף במילואים בצה"ל, עמית יגור, שפורסם במאמר דעה במעריב. יגור מעריך כי פעולותיה של אנקרה נובעות לא רק מסכסוכים עם יוון וקפריסין, אלא גם מרצונה להשפיע על עיצוב הסדר האזורי החדש במזרח התיכון, ובפרט על מסדרון הסחר הבינלאומי IMEC, המיועד לחבר את הודו, המזרח התיכון ואירופה.

נקודת מפתח במאבק האזורי היא אישור הפרלמנט של מזרח לוב להסכם ימי עם טורקיה, שנחתם במקור ב-2020. הסכם זה עורר התנגדות ביוון, שכן קווי הגבול הימיים המוצעים נוגעים באזורים שגם אתונה תובעת עליהם בעלות, בהתחשב בקרבת האיים היווניים כגון כרתים ורודוס. בתגובה, יוון ומצרים הסכימו לנהל משא ומתן להרחבת אזוריהן הכלכליים הבלעדיים מזרחה. יגור סבור שצעד זה עלול להגביל את יישום ההסכם הטורקי-לובי ולחזק את שיתוף הפעולה בין המדינות המעוניינות לשמר את מאזן הכוחות הקיים.

בבסיס מדיניותה של טורקיה, לפי יגור, עומדת תפיסת "המולדת הכחולה", הדוגלת בהרחבת השפעתה הימית בים התיכון, באגאי ובשחור. טורקיה שואפת להבטיח לעצמה תפקיד מרכזי בשליטה על נתיבי שיט, מתקני אנרגיה ותשתיות תקשורת, כך שפיתוח פרויקטים אזוריים חשובים יהיה תלוי בעמדתה.

המסדרון הבינלאומי IMEC, המקשר את הודו, המזרח התיכון ואירופה באמצעות מסילות ברזל, תשתיות אנרגיה וקווי תקשורת, מהווה מוקד נוסף. ישראל יכולה להפוך לחוליה מרכזית במסדרון זה, המחבר את המזרח התיכון לאירופה, ויוון יכולה להבטיח את המשך החיבור ליבשת. קפריסין אף היא בעלת חשיבות לפיתוח קשרי אנרגיה וימיים אזוריים. יגור מזהיר כי המחלוקות סביב הגבולות הימיים עלולות לסבך את יישום התוכניות הללו, וכי טורקיה שואפת להשיג מנופי השפעה נוספים על נתיבי השיט במזרח הים התיכון. הוא מקשר זאת גם למדיניותו של ממשל טראמפ, שדחף לשיתוף פעולה אזורי ולהרחבת הסכמי אברהם, וסבור שפעולות טורקיה עלולות להקשות על בניית ארכיטקטורת שיתוף הפעולה שוושינגטון מקדמת.

על רקע המחלוקות הדיפלומטיות, ישראל ויוון ערכו תרגילים ימיים משותפים בים התיכון, שבהם תורגלו תרחישים להגנה על נתיבי שיט, אסדות גז ותשתיות קריטיות, כמו גם התמודדות עם איומים ימיים ואוויריים. יגור רואה בתרגילים אלה איתות למוכנות המדינות לתאם מאמצים להבטחת ביטחון נתיבי השיט. הוא מצביע גם על שיתוף הפעולה הימי של יוון עם מצרים, כולל במסגרת תרגיל "מדוזה", וסבור כי התפתחות שיתוף פעולה כזה יכולה להוות בסיס לתיאום הדוק יותר בין ישראל, יוון, קפריסין ומצרים, לא רק בתחום הצבאי אלא גם בהגנה על תשתיות אנרגיה, תקשורת ימית ונתיבי סחר.

יגור מוסיף כי למרות קשרים מסוימים בין טורקיה למצרים, קהיר ואנקרה חלוקות בדעותיהן לגבי המצב בלוב ופעילות "האחים המוסלמים". מצרים הביעה אי-הסכמה עם ההסכם הימי הטורקי-לובי, מחשש לפגיעה באינטרסים הימיים שלה, אך ממשיכה בדיאלוג דיפלומטי עם טורקיה. יגור סבור כי סתירות אלו פותחות פתח להתקרבות בין ישראל למצרים, וכי יחד עם יוון, יוכלו המדינות לתאם פעולות להגנה על תשתיות ימיות וקידום האינטרסים שלהן במזרח הים התיכון.

לסיום, יגור קורא לארה"ב לתמוך באופן פעיל יותר בפיתוח מסדרון IMEC ולהבטיח שיט חופשי במזרח הים התיכון. הוא מציע כי ארה"ב תקדם מנגנון ביטחון אזורי בהשתתפות ישראל, יוון, קפריסין ומצרים, שיכלול הגנה על תשתיות אנרגיה, פיתוח תשתיות ותיאום ימי. הוא אף מציע לשקול את השתתפותה של הודו, כולל בשיתוף פעולה ימי. יגור מסכם כי המצב הנוכחי מהווה הזדמנות לישראל לחזק את קשריה עם יוון ומצרים ולמלא תפקיד משמעותי יותר בעיצוב נתיבי התחבורה והאנרגיה בין אסיה, המזרח התיכון ואירופה, אך הדבר תלוי בהסכמים דיפלומטיים וביכולת המדינות לתאם עמדות בנושאי ביטחון ימי.