הפלסטינים בישראל במבחן הפילוג הפוליטי והמשפטי

המאמר דן בהחלטת מפלגת "התגמול" (הכוונה כנראה ל"תעא'ו"י") לסגת מההליך המשפטי נגד פסילת מועמדותו של חבר הכנסת לשעבר סאמי אבו שחאדה, ובוחן את ההשלכות הרחבות יותר על השיח הפוליטי הפנימי של הציבור הפלסטיני בישראל. הכותב אינו מגן על ההחלטה או תוקף את צוות ההגנה, אלא מתמקד בבעיית הקיטוב הפוליטי הפנימי, המאפיינת את הציבור הפלסטיני מזה שנים, ומתפרצת במיוחד בעת התמודדות מול הממסד הישראלי וסוגיות אזרחות.

הקיטוב מתבטא בחלוקה בין זרמים שונים: כאלה הרואים עצמם כנושאי "הכבוד" מול "כניעה", אחרים כ"מעורבים" מול "כנועים", או כאלה המגדירים עצמם כ"פרגמטיים" מול "נאיביים". שיח זה, לדברי הכותב, מוביל להפסקת דיונים פוליטיים אמיתיים ולהעברתם לרשתות החברתיות, שם מתבצרים כל צד ב"בועות" משלו, מוקפים רק בדומים להם.

הכותב מציין כי פסילת מועמדותו של אבו שחאדה והמפלגה לא היוו חריג, והדיון סביבם נסוב שוב סביב שאלות של "מיהו הגיבור ומיהו המתפשר?". הוא מדגיש כי המקרה אינו אירוע בודד, אלא חלק ממגמה פוליטית ומשפטית מסוכנת המאיימת על הייצוג הפוליטי של הפלסטינים בישראל, ומהווה "רוח ראשונה" המבשרת "גאות פשיסטית" המאיימת לפרק את המסגרת הפוליטית והלאומית שלהם. לדבריו, ההחלטה על הפסילה הייתה צפויה ונקבעה מראש בזירה הפוליטית.

הכותב קורא להבנת "המקום" הפוליטי הנוכחי, המאופיין במערכת ישראלית המתנערת מסטנדרטים אתיים, מנהלת "מלחמת השמדה" ומתייחסת לעצמה בגאווה. הוא מציין כי קיימת הסכמה רחבה בין הצדדים הפלסטינים כי הבחירות בישראל מתקיימות תחת "איגוד שבטי ציוני" שבו מתפוררות מוסדות המדינה. הוא מוסיף כי גם מי שדגל בהמשך ההליך המשפטי וגם מי שראה בנסיגה צעד הכרחי, שניהם איבדו את דרכם כאשר ההבדל הפרוצדורלי הפך לעיקר הסכסוך. הכותב מזכיר כי מפלגות פלסטיניות נאלצו להציג "תעודות יושר" לדמוקרטיה הישראלית, אך גם זה לא מנע את בקשות הפסילה וההסתה.

לסיכום, הכותב טוען כי אבו שחאדה היה "החוליה הקלה ביותר" לפגיעה, ופסילתו תפתח את התיאבון של הפשיזם לחיסול הייצוג הערבי כולו. השאלה המרכזית שנותרת היא כיצד תגובש אסטרטגיה קולקטיבית למאבק במחיקה הפוליטית, ולמניעת עיצוב מחדש של גבולות הייצוג וההנהגה הפלסטינית על ידי המערכת הביטחונית והדעת הקהל הציונית.