גם אם נשתוק, ירצו שנשתוק יותר

הדיון על פסילת יו"ר מפלגת בל"ד, סמי אבו שחאדה, מוועדת הבחירות המרכזית, חושף ויכוח פוליטי עמוק הנוגע למעמדם האזרחי והפוליטי של האזרחים הפלסטינים בישראל. פסילת מפלגות ערביות אינה תופעה חדשה, אך הפעם היא ממחישה התפתחות בהסתה ובניסיונות ההשתקה של הפוליטיקה הערבית, במיוחד על רקע מלחמת "חרבות ברזל". תמיכת מפלגת "הדמוקרטים" בפסילה, כפי שהביע חבר הכנסת יוסף ג'בארין, מצביעה על קונצנזוס ציוני רחב המגביל את חופש הביטוי של נציגים ערבים, זאת למרות שאמירותיו של אבו שחאדה נראות מתגמדות לעומת קריאות גזעניות של נבחרי ציבור יהודים. תמיכתו של חבר הכנסת דניאל גולן בפסילה, למרות שאינו מסביר מדוע לא תמך בפסילת רע"ם, גרמה לירידה משמעותית בתמיכה במפלגתו בחברה הערבית. החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות, השופט נעם סולברג, להשתתף בהצבעה ולתמוך בפסילה, יחד עם עמדת היועצת המשפטית לממשלה, יוצרת רושם שבית המשפט העליון עשוי לאשר את הפסילה. ברשתות החברתיות הערביות נשמעו קולות הקוראים לאבו שחאדה למשוך את מועמדותו מחשש ליצירת תקדים משפטי, אך הכותב טוען כי שתיקה מול דיכוי כזה רק מובילה לדיכוי קשה יותר. לטענתו, פרישה תיתפס כהשלמה עם הדיכוי, וכי יש להיאבק בגזענות ולא לסגת ממנה, שכן ההישגים הפוליטיים של המפלגות הערביות הם פרי מסורת ארוכה של התנגדות.