דיון על פרישה עצמית של מועמדים ערבים לכנסת

בימים האחרונים עלתה לדיון סוגיית פרישתו של סמי אבו שחאדה, יו"ר מפלגת "תעודה" והמועמד השלישי ברשימה המשותפת, מהתמודדות לכנסת. זאת, על מנת להימנע מפסילה על ידי בית המשפט העליון, מה שנראה כאפשרות הסבירה ביותר לאור "האווירה הימנית הפשיסטית" בישראל והרכב בית המשפט. ועדת הבחירות כבר המליצה לפסול את מועמדותו.

מטרת הפרישה המוצעת היא למנוע יצירת תקדים משפטי שיפגע בעתיד הייצוג הפוליטי הערבי, ולשמור על מעמדו הפוליטי של אבו שחאדה. הרעיון זכה לדיון נרחב ברשתות החברתיות, בעיקר מצד מתנגדיו, שהציגו טיעונים נגד הפרישה, כפי שפורסם באתר "ערב 48". הכותב, פרופ' נדים רוחאנה, מביע עמדה ברורה נגד הפרישה.

רוחאנה תוהה מדוע הרעיון עורר דיון מלכתחילה, ומעלה חשש כי חלק מהציבור עשוי לקבל את רעיון הפרישה כבריחה מהתמודדות מול "החברה הישראלית השואתית" ובית המשפט העליון. הוא משווה את המצב הנוכחי לתחילת שנות ה-2000, אז נדונה פסילת מפלגת "בל"ד" ועזמי בשארה, ולא עלתה שאלה של הימנעות מהתמודדות משפטית ופוליטית.

הכותב קורא לשנות את השאלה המרכזית מ"כיצד נתמודד עם ניסיון הפסילה" ל"כיצד נתמודד עם ניסיון הפסילה של הייצוג הפוליטי הדמוקרטי הפלסטיני". הוא מציע להתמקד בזירה הבינלאומית, במקום לפנות לאקדמאים ישראלים, ולהרחיב את הדיון מעבר לבית המשפט העליון, תוך בחינת תפקידה של ועדת המעקב.

רוחאנה מזהיר מפני סכנת הצנזורה העצמית והפנמת גבולות השלטון, ורואה בכך מנגנון של "פאנופטיקון" שבו האזרח מפקח על עצמו. הוא מדגיש את חשיבותה של הדיאכרה הלאומית, הדורשת התמודדות פוליטית, אידיאולוגית, דמוקרטית ומשפטית, וקורא להתמודד עם החלטת הפסילה באמצעות עצרת תמיכה עממית, מאבק פוליטי ומשפטי, ופנייה לזירה הבינלאומית. השאלה המרכזית, לדעתו, היא "מה נעשה אחרי הפסילה?".