ב-7 באוקטובר נקטע הריקוד, מאז אין לנו רשות לעצום עיניים

הכותב, אלישיב רייכנר, משווה את מצב עם ישראל בבוקר 7 באוקטובר למצבם של הצעירים במסיבת הנובה, שחיו במציאות מדומיינת ונותקו מהאיום המתקרב. הוא טוען שגם הציבור הישראלי היה שאנן, מנותק מהמאבק על קיום המדינה ומהאיומים סביבו, וכי האסון של 7 באוקטובר קרע את מסך המציאות. רייכנר מבקר את ההתמקדות בוויכוח הפוליטי בין ימין לשמאל, ומציין כי הסכמי אוסלו וגירוש גוש קטיף תרמו לאסון, אך גם מבקר את ראש הממשלה על הטלת אשמה בלעדית על השמאל, כאשר האסון קרה תחת הנהגת ימין.

לדבריו, המשבר הנוכחי דורש שינוי עמוק במערכת ההפעלה הלאומית ובהבנה העצמית של זהותנו ותכליתנו, ולא רק שינויים טקטיים. הוא משתמש במשל יונה הנביא כדי להדגיש כי עם ישראל נושא בשליחות היסטורית שאינו יכול לברוח ממנה, וכי כוחנו נובע מהיותנו עם הנביא, הנושא באחריות לתיקון העולם.

רייכנר מתייחס גם למשבר העולמי, הכולל התקדמות טכנולוגית חסרת תקדים לצד אובדן מצפן מוסרי, ומזהה בחברה הישראלית שתי תגובות מסוכנות: התכחשות למסורת ולייעוד היהודי, והסתגרות מהעולם. הוא קורא לחידוש הברית הישראלית, המשלבת דתיים וחילונים, ימין ושמאל, וליצירת חברה המאמינה באלוהים, באדם ובאחריות מוסרית, ומצליחה בכל תחומי החיים. לטענתו, ישראל יכולה להציע לעולם מודל של חברה שבה ודאות מוסרית ובניין מדינה חזקה הולכים יד ביד, וקורא לפקוח עיניים, להציב עוצמה מול האויב, אך גם לבנות חברה ראויה להגנה.