3 שנים לטבח: כתבינו פגשו מחדש את האנשים שאינם יכולים לשכוח

שלוש שנים לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, כתבינו נפגשו עם אנשים שחוו את המתקפה באופן אישי, כדי לבחון את השפעתה המתמשכת על חייהם ועל החברה הישראלית.

**אשר קופץ**, איש מילואים בן 44 ואב לשמונה, ממשיך לשרת במילואים למרות שחלפו כמעט שלוש שנים מאז פרוץ המלחמה. קופץ, שנלחם בגזרות שונות, סיפר על ההתמודדות עם השירות הממושך, על הקשר המיוחד שנוצר עם חבריו ליחידה, ועל הקשיים של משפחתו להסתגל להיעדרויותיו התכופות. הוא מתאר את היישוב שלומית, בו הוא מתגורר, כיישוב שגדל והתפתח מאז המתקפה, למרות הפצעים שנותרו. קופץ גם נזכר באירוע בו נפצעו ארבעה מחייליו, ושניים מהם לא השתקמו במלואם.

**אילנה וספיר ניסני**, אמו ואחותה של סמ"ר שחף ניסני ז"ל, תצפיתנית שנהרגה במוצב נחל עוז, משתפות את הכאב העצום והגעגוע העמוק לשחף. הן מתארות כיצד הכעס על הגורמים האחראים דעך והוחלף בגעגוע בלתי פוסק. הן משמרות את מחברתה של שחף, ששרדה את המתקפה, כפריט היסטורי בעל ערך רב, ואף יתרמו אותה למשכן הנשיא. המשפחה מתמודדת עם חגים וימי זיכרון ללא שחף, ומציינת כי למרות הזמן שחלף, הכאב נותר. הן מביעות אכזבה מכך שהמדינה לא למדה את הלקחים מאירועי 7 באוקטובר.

**הישאם א־סייד**, שורד שבי מעזה, מנסה להשתקם לצד אביו ביישוב הבדואי חורה בנגב. לאחר עשר שנות שבי, הוא מתמודד עם קשיים נפשיים וביורוקרטיים, ומאבק מתמשך מול רשויות הבריאות והרווחה. אביו, שעבאן, מלווה אותו במסירות, אך מתאר את הקשיים בהשגת סל שיקום ראוי. הישאם מתקשה להסתגל לטכנולוגיה מודרנית וזכרונו נעצר בשנת 2015, כאשר נחטף. למרות הקשיים, ישנה אינטימיות שנבנתה בין האב לבן, והאב מבטא אמון ביכולתו של הישאם להשתקם.

**עמית גור**, פקד בדימוס במג"ב, נלחמה בגבורה ב-7 באוקטובר, נפצעה ואף הצילה חיי אדם. כעת, שלוש שנים לאחר מכן, היא נאבקת לחזור לחייה הקודמים, ללא חרדות וסיוטים. היא אם לשתי בנות, ומתמודדת עם פוסט-טראומה ועם פגיעות פיזיות בידיים. גור מתארת את הקושי להיות אם כפי שחלמה, אך מדגישה את כוחה כאישה ולוחמת. היא מתכננת ללמוד משפטים ומאמינה בכוח החיים והמשפחה.

**יהונתן צור (ברנשטיין)**, סא"ל שנהרג ב-7 באוקטובר בקרב על כביש 241, מתואר כאיש רב פנים: לוחם אמיץ, אידיאולוג, איש משפחה ובעל ידע רב. אלמנתו, ראשית, ואמו, רבקה, משתפות את תהליך ההתמודדות עם האובדן. ראשית מתארת את הצורך בגדילה פנימית והתפתחות אישית לאחר מותו, תוך הסתמכות על תמיכת משפחתה וחבריו של יהונתן. רבקה, למרות מחלת ריאות קשה, ממשיכה להיות אופטימית ולתמוך בנכדיה, תוך שימור זכרו של בנה דרך פעילויות שונות.

**טל אילון**, רס"ם במילואים, נהרג ב-7 באוקטובר בקרב על קיבוץ כפר עזה, שם שימש כמפקד כיתת הכוננות. אלמנתו, מזי, ושלושת ילדיהם חזרו לקיבוץ לאחר תקופת פינוי. מזי מתארת את הקושי להתמודד עם האובדן לבדה, אך מדגישה את תחושת השלמות בחזרה לביתם ואת המשך דרכו של טל דרך ילדיהם. היא פועלת לשיקום קהילות בעוטף, ומאמינה בחוסן הקהילתי ובחזרה לחיים.

**אשרף בחירי**, גשש בדואי בכיר, ניבא את מתקפת חמאס שבוע לפני 7 באוקטובר. ביום המתקפה, הוא וחבריו הגנו על מפקדת אוגדת עזה. בחירי מתאר את המצב הביטחוני המשופר כיום לאורך הגדר, אך מדגיש את חשיבות הזיכרון של 7 באוקטובר ואת הצורך בערנות מתמדת. הוא פועל לחיזוק הקשר בין יהודים לבדואים בנגב ולעידוד גיוס צעירים בדואים לצה"ל, ורואה בכך חשיבות עליונה לביטחון המדינה.