איך מחזיקים זה את זה כשהעולם נשבר?

המאמר דן במשמעות החדשה של חג שמחת תורה, שמיני עצרת, בעקבות אירועי 7 באוקטובר, ומציע גישה חדשה להתמודדות עם טראומה קולקטיבית. הכותבים, שולמית שפרבר והרב ד"ר דוד שפרבר, מציעים כי החג, המשלב עצירה וריקוד, מסמל את תהליך ההחלמה: תחילה עצירה והתמודדות עם מה שלא ניתן לתקן, ולאחר מכן נשיאת הכאב יחד וחזרה לתנועה. הם מתייחסים למדרשים ולסיפורים יהודיים, כמו משל המלך שביקש מבניו להישאר, כדי להדגיש את חשיבות הנוכחות השקטה והתמיכה ההדדית מול סבל, גם כשאין פתרונות מיידיים.

המאמר מציג את הרעיון האלוהי כנוכח בתוך הסבל, ולא כמבקר חיצוני, תוך התייחסות לאמירות כמו "כי אתה עמדי" בגיא צלמוות. הם טוענים כי אלוהים "נאנס" ב-7 באוקטובר, יחד עם הקורבנות, כדי להדגיש שהם לא היו לבד. דוגמה לכך מובאת מדברי אלי ויזל על תליית נער במחנה, שם אלוהים נמצא "על הגרדום".

הכותבים מדגישים כי הפצע של 7 באוקטובר הוא קולקטיבי, וגם ההחלמה צריכה להיות כזו, לא חזרה לשגרה אלא קבלה של מה שקרה והישארות יחד עם הכאב. הם מביאים דוגמאות מעולם האמנות, כמו "קערת השבעה" ו"שדות באדום" של אריאן ליטמן, ו"טביעת אצבע של אימה" של עדי דרימר, הממחישות את הטיפול בפצע ולא את מחיקתו.

לבסוף, המאמר משווה את ההחלמה ל"לוחות ושברי לוחות" שבארון הברית, המלמדים כי ניתן לשאת את השברים יחד עם השלמות. ההקפות בשמחת תורה מוצגות כסמל לקהילה שיודעת להכיל את מי שאינו יכול לרקוד, ולהחזיק את ספר התורה קרוב ללב, לא מתוך בריחה מהכאב, אלא מתוך הבנה שהוא לא מקבל את המילה האחרונה. החלמה קולקטיבית היא היכולת לשאת את השברים יחד, ובכל זאת לעשות עוד סיבוב.