אחרי כל מה שעברנו, איך לעזאזל חזרנו להיות ישראל של 6 באוקטובר?

כשלוש שנים לאחר אירועי 7 באוקטובר, הכותב תוהה כיצד ישראל חזרה למצב שלפני הטבח, למרות ההבטחות לשינוי. בשבועות הראשונים שלאחר המתקפה, רווחה התחושה כי מדובר באירוע מכונן שישנה את פני החברה הישראלית, והייתה תחושת אחדות וסולידריות יוצאת דופן, כפי שבא לידי ביטוי בהתגייסות המונית של אמנים למען החטופים והנרצחים.

עם התמשכות המלחמה והשגרה ההדרגתית, החלו לחזור גם חטאי העבר. אי-שוויון בנטל המילואים, כאשר רבים מתחמקים משירות בעוד אחרים נושאים בנטל כבד ללא הערכה. כמו כן, נראה כי הציבור שכח את המפונים, הפצועים, הניצולים ומשפחות החטופים, ואף נקלע לוויכוחים פנימיים סביבם, עד כדי יחס עוין כלפי משפחות חטופים.

בתחום הפוליטי, למרות חילופי גברי במערכת הביטחון, נראה כי הפוליטיקאים הבכירים נמנעים מלקיחת אחריות על המחדל. הכותב משווה את התבטאויותיהם המומים והחרטים מיד לאחר הטבח להתבטאויותיהם הנוכחיות, המתנערות מאחריות.

הכותב מביע תמיהה על הסטטיות והקרע הפנימי העמוק בחברה הישראלית, שאירוע טראומטי כזה לא הצליח לשנות. עם זאת, הוא מסייג ואומר ששינויים היסטוריים דורשים זמן, וייתכן שתהליכי עומק מתרחשים מתחת לפני השטח, כפי שבא לידי ביטוי בהתנהגותם של בני נוער רבים בזמן המלחמה. הכותב מביע תקווה שהשינוי אכן יגיע.