אז למה בישראל עדיין נמנעים מהצבעה דיגיטלית או אלקטרונית?

למרות ההתקדמות הטכנולוגית המואצת, ישראל ממשיכה לקיים את בחירותיה באמצעות פתקי נייר וספירה ידנית, בניגוד למגמות דיגיטליות בתחומים אחרים. מומחי אבטחת מידע מסבירים כי שיטה זו, הנראית אנכרוניסטית, מהווה למעשה את חומת המגן של הדמוקרטיה הישראלית מפני איומי סייבר וזיופים.

המאמר מבחין בין הצבעה ממוחשבת בקלפי (EVM) להצבעה מרחוק דרך סמארטפון. בעוד מכונות הצבעה בקלפי עלולות להיות חשופות להשתלת נוזקות, הצבעה מרחוק דרך סמארטפון פותחת פתח לאיומים חמורים יותר, הכוללים שינוי או מחיקת קולות בהיקף נרחב על ידי גורמים זרים או פנימיים, ללא אפשרות לזיהוי בדיעבד.

הקושי המרכזי במעבר להצבעה דיגיטלית נובע מ"פרדוקס הבחירות": הצורך לאמת את זהות המצביע מול הצורך לשמור על חשאיות מוחלטת של הצבעתו. במערכות דיגיטליות, ברגע שמנתקים את הקול מזהות המצביע כדי להבטיח סודיות, בלתי אפשרי להוכיח שהקול לא שובש. ההשוואה לאפליקציות בנק מאובטחות אינה רלוונטית, שכן פעולות בנקאיות מתועדות ושקופות, בעוד ששינוי קול בבחירות אינו ניתן לתיקון מבלי לחשוף את זהות המצביע.

ישראל אינה לבד בהיצמדותה לפתקי נייר. גרמניה והולנד, שאימצו בעבר מכונות הצבעה אלקטרוניות, ביטלו את השימוש בהן וחזרו לשיטה המסורתית. גרמניה אף קבעה כי מכונות הצבעה אינן חוקתיות, שכן הן פוגעות בעקרון הפומביות ובזכותו של כל אזרח לפקח על תהליך ספירת הקולות. אסטוניה היא המדינה היחידה שאימצה הצבעה מקוונת מלאה, אך גם שם קיימות חולשות מבניות וההשפעה על אחוז ההצבעה הכולל זניחה.

בעידן הבינה המלאכותית, הסיכונים גוברים. מערכות AI מורידות את מחסום הכניסה לפריצות מתוחכמות, והופכות את יום הבחירות ליעד תקיפה אסטרטגי. השיטה המסורתית מאפשרת למערך הסייבר הלאומי להתמקד בהגנה על המרחב המידע סביב הבחירות, כגון בלימת דיפ-פייק ורשתות בוטים, תוך שהמנגנון הדמוקרטי עצמו נותר חסין מפני שיבוש. מנכ"לית ועדת הבחירות המרכזית לשעבר, אורלי עדס, הגדירה את השיטה כ"חוסן מוסדי", שכן הפיקוח הפיזי של נציגי המפלגות, ספירת המעטפות ופרוטוקול החתימה הפיזי מבטיחים את הגינות התהליך ואת אמון הציבור בו.