חוקרים מישראל מצאו זנב לטאה, שחיה לפני כ-99 מיליון שנה

חוקרים מאוניברסיטת תל אביב מצאו בחתיכת ענבר בת 99 מיליון שנה מצפון מיאנמר את העדות הישירה הקדומה ביותר לתופעת השלת זנב אצל לטאות, מנגנון הגנה שבו הלטאה משאירה מאחור את זנבה כדי לברוח מטורף. הממצא, שפורסם בכתב העת Palaeontologia Electronica, תועד על ידי דולב פבריקנט, דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית ד"ר ליאונידס-רומנוס דברנוגלו, בשיתוף חוקרים מאוניברסיטת אתונה ומכון וולקני.

בעוד שבעבר נמצאו רמזים לכך שזוחלים קדומים יכלו להשיל את זנבם, כמו אזורי שבירה בחוליות, ממצאים אלה לא הוכיחו שהדבר נעשה כמנגנון הגנה. המאובן החדש מספק ראיה ישירה, שכן בקצה הזנב השתמר אזור הניתוק עצמו, המאפשר לחוקרים לבחון כיצד התנתק הזנב מגוף הלטאה. פבריקנט זיהה את הממצא, שנראה בתחילה כענף זעיר, כזנב לטאה מכוסה קשקשים.

ד"ר דברנוגלו תיאר את הממצא כ"חלון יוצא דופן אל העבר" המאפשר להבין את ההיסטוריה של אסטרטגיית הישרדות זו. עכירות הענבר הקשתה על הבחינה, ולכן נעשה שימוש בסריקת מיקרו-טומוגרפיה ממוחשבת רנטגן זעירה במכון וולקני, שאפשרה שחזור תלת-ממדי של המבנים בתוך הענבר מבלי לפתוח אותו. המבנה הטבעתי של הרקמות בקצה הזנב דומה למבנה שנוצר אצל לטאות מודרניות המשילות את זנבן, ואזור הניתוק נקי וסימטרי, בניגוד לסימני פציעה מקרית.

למרות ההשתמרות, זהות קבוצת הלטאות המדויקת אינה ידועה בשל היעדר מאפייני שלד נוספים כמו גולגולת. אפוסטולוס כריסטופולוס, דוקטורנט באוניברסיטת אתונה, ציין כי הקרבה האפשרית היא לקבוצת לטאות-הקיר או ללטאות חסרות-רגליים וכוחים. החוקרים אינם יודעים מה גרם להשלה, אך הזנב מעיד על כך שמנגנון הגנה זה פעל כבר בעידן הדינוזאורים.