בישראל מפזרים הבטחות כלכליות. בעולם שואלים גם כמה הן עולות

לקראת הבחירות, המפלגות בישראל מציגות הבטחות כלכליות רבות, אך לרוב חסר אומדן עלות תקציבית או תוכנית מימון ברורה. בניגוד למדינות דמוקרטיות אחרות כמו הולנד, בריטניה ואוסטרליה, בהן קיימים מנגנונים לבחינת התחייבויות פוליטיות והשפעתן על התקציב, בישראל הדיון הציבורי מתמקד בהצהרות ולא בנתונים כמותיים.

בישראל, מפלגות רבות, כולל מפלגת השלטון הליכוד, ש״ס, יהדות התורה ועוצמה יהודית, לא הציגו מצע כלכלי מפורט. גם מפלגות אחרות, כמו ישראל ביתנו, מציגות סכומים ויעדים אך ללא תוכנית תקציבית כוללת. מצב זה מקשה על הבוחרים להשוות בין חלופות מדיניות אמיתיות, ומותיר אותם להכריע בין הצהרות על עתיד רצוי.

המאמר מצביע על כך שישראל יקרה במיוחד ביחס לרמת התוצר לנפש שלה, כאשר הוצאות חיוניות כמו מזון, דיור ותחבורה מהוות נטל כבד על משקי בית בעלי הכנסה נמוכה. למרות הבטחות להורדת יוקר המחיה, הדרכים להשגתן שונות ובעלות השלכות תקציביות שאינן מוסברות לציבור.

העלייה ביחס החוב הציבורי לתוצר, והגידול המשמעותי בתקציב הביטחון בעקבות המלחמה, מחריפים את הצורך בהכרעות תקציביות קשות. הממשלה הבאה תצטרך להתמודד עם החלטות מורכבות בין ביטחון, חינוך, בריאות ותשתיות, אך מצעי המפלגות אינם מספקים בסיס כמותי להחלטות אלו.

הכותבת, ענבל רובס, כלכלנית, מציעה כי על ישראל לאמץ מנגנון שיטתי ועצמאי, בדומה למדינות אחרות, שיעמיד את התחייבויות המפלגות על בסיס השוואתי לפני הבחירות. הדבר יאפשר לציבור להבין את סדרי העדיפויות של כל מפלגה, את עלות הבטחותיהן ואת אופן מימונן, ובכך יחזק את הדמוקרטיה ואת היכולת לדרוש דין וחשבון מהנבחרים.