הרווח של המפלגות הגדולות, וכוח הסכם העודפים: כך מחולקים המנדטים בבחירות

לקראת הבחירות הקרבות, נסביר את שיטת חלוקת המנדטים בכנסת, המושפעת מהסכמי עודפים ומהשיטה המתמטית המכונה "בדר-עופר". שיטה זו, שהונהגה משנת 1973, החליפה את "שיטת השאריות הגבוהות ביותר" שהייתה נהוגה קודם לכן.

יוזמי החוק, חברי הכנסת יוחנן בדר ואברהם עופר, טענו כי השיטה החדשה, "שיטת הממוצעים הגבוהים ביותר", משקפת טוב יותר את רצון הבוחרים ומעודדת חיבורים פוליטיים גדולים, בניגוד לשיטה הקודמת שהעדיפה מפלגות קטנות ועידדה פילוג. המתנגדים טענו כי השיטה פוגעת בשוויון בין קול לקול, אך עתירה לבג"ץ בנושא נדחתה.

חלוקת המנדטים מתחילה באחוז החסימה (3.25%). לאחר מכן, סך הקולות של המפלגות שעברו את אחוז החסימה מחולק ב-120, והתוצאה היא "מודד למנדט". כל מפלגה מחולקת במודד זה כדי לקבוע את מספר המנדטים הראשוני שלה.

מנדטים שנותרו מחולקים באמצעות שיטת ד'הונד (ג'פרסון), בה מחלקים את קולות המפלגה במספר המנדטים שקיבלה ועוד 1. המפלגה עם המודד הגבוה ביותר מקבלת מנדט נוסף, והתהליך חוזר על עצמו עד לחלוקת כל 120 המנדטים.

הסכמי עודפים מאפשרים לשתי מפלגות להיספר כמפלגה אחת לצורך חלוקת המנדטים בשיטת ד'הונד, ובכך מגדילים את סיכוייהן לזכות במנדטים נוספים. הסכם כזה רלוונטי רק אם שתי המפלגות עוברות את אחוז החסימה.