בכי הוא לא פריווילגיה

שלוש שנים לאחר אירועי ה-7 באוקטובר, הכותב, הרב אברהם סתיו, טוען כי החברה הישראלית דילגה על שלב האבל הקולקטיבי, כפי שעולה ממחקר של שלוש חוקרות ישראליות בנושא "אבלות משובשת". במקום להתמודד עם הכאב והאובדן, החברה עברה במהירות משלב ההלם הראשוני לעשייה אינטנסיבית, מדאגה לחטופים לחגיגות שחרורם, ומחרדה במקלטים לשמחה על הישגים צבאיים. הכותב מציין כי גם השירים שזכו לפופולריות בתקופה זו, כמו "קרץ אותי קרץ" ו"חרבו דרבו", שיקפו אנרגיה אקטיבית וזעם, בניגוד לשירים מלנכוליים יותר שנכתבו לאחר מלחמת יום הכיפורים.

סתיו משווה את המצב לסיפור המקראי על אבלו של אברהם על שרה, שם נאמר "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", ומדגיש את הסדר ההפוך שבו אברהם ספד לפני שבכה, מתוך צורך להילחם ולהבטיח את מקום קבורתה. הוא מצטט את גלית ולדמן, אמו של אריאל, שאמרה בריאיון לאילנה דיין כי "כרגע צריך לנצח, יש לי את כל החיים להתאבל", אך מציין ששלוש שנים חלפו ללא מנוחה.

הכותב קורא לחברה הישראלית לעצור ולבכות, ולהכיר באובדן ובחיסרון, כפי שנעשה בבכי על משה רבנו בערבות מואב, שם בכו בני ישראל שלושים יום לפני הכניסה לארץ, לא רק על משה עצמו אלא גם על הכישלונות והאובדן שחוו במדבר. הוא טוען שהבכי, בניגוד לשמחה המפרידה, מחבר בין אנשים, וקורא למנהיגים לפתוח את הפצעים והכישלונות לפני שידברו על הישגים. סתיו מסכם כי למרות שלא ניתן לחזור לאבל שהוחמץ, יש צורך בביטויים אמנותיים שיבטאו את העצב העמוק.