דיון על שחיטת מועמדים ערבים: האם לסגת או להילחם?

בימים האחרונים מתקיים דיון ער סביב האפשרות שסמי אבו שחאדה, יו"ר מפלגת בל"ד ומועמד שני ברשימה המשותפת, ימשוך את מועמדותו לכנסת באופן וולונטרי. זאת, על מנת להימנע מפסילתו על ידי בית המשפט העליון הישראלי, מה שנראה כאפשרות הסבירה ביותר לאור "האווירה הימנית הפשיסטית" בישראל והמלצת ועדת הבחירות לפסול את מועמדותו.

הרעיון מאחורי הנסיגה הוולונטרית הוא למנוע יצירת תקדים משפטי שיקשה על ייצוג פוליטי ערבי בעתיד, ולשמר את מעמדו הפוליטי של אבו שחאדה. הרעיון זכה לדיון נרחב ברשתות החברתיות, בעיקר מצד מתנגדיו, שהציגו טיעונים נגד המהלך. הכותב, פרופ' נדים רוחאנה, מביע עמדה ברורה נגד הרעיון, וטוען כי הוא עלול להתפרש כבריחה מהתמודדות מול מה שהוא מכנה "החברה הישראלית השואתית" ובית המשפט העליון.

רוחאנה משווה את המצב הנוכחי למצב בתחילת שנות ה-2000, אז נפסל בל"ד ויו"ר המפלגה עזמי בשארה, וטוען כי אז לא עלו שאלות לגבי הצורך בהתמודדות משפטית, אידיאולוגית ופוליטית, וגיוס תמיכה בינלאומית. הוא תוהה מדוע השאלה המרכזית כיום אינה כיצד להתמודד עם ניסיון לפסול ייצוג של "הפילוסופיה הפוליטית הדמוקרטית", ומדוע הדיון מצטמצם להשוואה בין פסילה עצמית לפסילה שיפוטית.

הוא קורא להעלות את השאלה כיצד לפעול בזירה הבינלאומית, במקום לפנות ל"אקדמאים ציונים" שמגנים על זכותו של אבו שחאדה לייצוג בתנאי שיישאר במסגרת "המדינה היהודית והדמוקרטית". רוחאנה מדגיש כי ישראל היא "דמוקרטיה של אדונים", אשר מגבילה לא רק את המרחב הפוליטי הפלסטיני אלא גם את גבולות הדמיון הפוליטי הדמוקרטי וההומני. הוא מזהיר כי הסכנה הגדולה ביותר אינה הפסילה השיפוטית, אלא שאבו שחאדה יפסול את עצמו, ושאחרים ילמדו מכך לפסול את עצמם בעתיד.

לדבריו, הכוחות הערביים הדמוקרטיים, בסיוע כוחות מקומיים ובינלאומיים לא-ציוניים, הם היחידים שיכולים לאתגר את ישראל מול "אמיתותיה השואתיות". הוא מזהיר מפני חיזוק הפיקוח העצמי, שבו אנו מפנימים את גבולות השלטון ומונעים מראש את מחשבותינו ומעשינו. רוחאנה קורא לבל"ד ולסמי אבו שחאדה להתמודד עם החלטת הפסילה באמצעות עמידה עממית, מאבק פוליטי, משפטי ואידיאולוגי, וכן באמצעות פעולה לבינלאום הסוגיה.