לא שרים את התקווה, אבל רוצים להיות בעלי הבית

במהלך השבעת הכנסת ה-25, חלק מחברי הכנסת הערבים יצאו מהאולם בעת שירת ההמנון הלאומי "התקווה". אירוע זה, שהתרחש בנוכחות בכירי המדינה, נתפס כהצהרה פוליטית מחושבת ולא כמחאה ספונטנית. בעוד שחברי כנסת ערבים אחרים, כמו מנסור עבאס, בחרו להישאר ולעמוד, יציאתם של האחרים מעוררת דיון ציבורי על יחסם לזהותה וסמליה של מדינת ישראל.

המאמר טוען כי יציאת חברי הכנסת מהאולם משקפת תפיסת עולם רחבה יותר, בה השתתפות במוסדות המדינה נתפסת כאמצעי להשגת כוח והשפעה, מבלי לקבל את זכותה של המדינה להגדיר את זהותה הלאומית. הדבר נבחן בהקשר של זרמים אידיאולוגיים בעולם האסלאמיסטי, המבקשים לשנות את הסדר הקיים, בין אם באמצעות אלימות ובין אם בדרכים פוליטיות ומתוחכמות יותר.

הבעיה אינה מוגבלת לכנסת, אלא מתרחבת לתופעות של פשיעה מאורגנת, גביית דמי חסות, סחיטה ופגיעה ברכוש ציבורי ופרטי בחברה הערבית. בנוסף, מוצגת תופעה מטרידה של פגיעה מכוונת בפרויקטים על ידי קבלנים ופועלים, המהווה בעיה חינוכית ותרבותית, והופכת עבריינות למבחן של תחכום ומעמד חברתי.

המאמר קורא להנהגת הציבור הערבי להציב קו ברור נגד תופעות אלו, ולהימנע משתיקה כאשר מוסדות המדינה מותקפים או כאשר קולות קיצוניים מערערים על לגיטימיותה. נדרשת הבחנה בין סובלנות יהודית לחולשה, ועל המדינה להגן על זכויות המיעוטים מבלי לעצום עיניים מול ניצול חירויותיהם לפגיעה בה. הדרישה הלגיטימית מהאזרחים הערבים היא להכיר במדינת ישראל, לכבד את ריבונותה ולקיים את חוקיה, ולא לשחק משחק כפול.