"אני סמוטריץ'"
תומצת מתוך Makor Rishon על ידי baba
הכותב, אמן, מתאר את ביקורו בביאנלה לאמנות בוונציה, שם חש כי ישראל מוצגת באופן שלילי וכי הביתן הישראלי ספג קריאות להחרמה. הוא מתאר את התערוכה כעוסקת בריפוי החברה דרך פריזמה פוסט-קולוניאלית, וחש כי הייצוג הישראלי היה חלש. בשיחה עם מנהל בית ספר לגרפיקה, הכותב הזדהה כמתנחל ואמר "אני סמוטריץ'", מה שהפתיע את בן שיחו. הכותב מסיים בתחושה כי למרות הביקורת, הצליח להיכנס לשיח האמנותי.
הידיעה ב-6 שורות · תקציר של baba
- הכותב ביקר בביאנלה בוונציה וחש כי ישראל מוצגת באופן שלילי וכי הביתן הישראלי ספג קריאות להחרמה.
- התערוכה המרכזית עוסקת בריפוי החברה, אך הכותב חש כי היא מתמקדת בביקורת פוסט-קולוניאלית על ישראל.
- הכותב מתאר את עבודות האמנות הישראליות שהוצגו, כולל עבודה עוצמתית של בלו סימיון פיינרו.
- בספר המבקרים בביתן הישראלי נכתבו כתובות נגד ישראל, אך גם ציטוט של "פוגת המוות" של פול צלאן.
- בשיחה עם מנהל בית ספר לגרפיקה, הכותב הזדהה כמתנחל ואמר "אני סמוטריץ'".
- הכותב מסיים בתחושה כי למרות הביקורת, הצליח להיכנס לשיח האמנותי בדרך עקיפה.
הכותב, אמן בעצמו, מתאר את ביקורו בביאנלה לאמנות בוונציה, תערוכה מרכזית בעולם האמנות, יחד עם אשתו. התערוכה המרכזית, "In Minor Keys", עוסקת בריפוי החברה, ובין היתר מוצג בה שיר של המשורר העזתי רפעת אלערער, שנהרג בהפצצה ישראלית.
הכותב מציין כי השנה הייתה סערה סביב הביתן הישראלי, כאשר למעלה ממאתיים אמנים ואנשי תרבות קראו להחרמתו. הוא הגיע לביאנלה סקפטי, אך חש כי הוצף בביקורת נגד ישראל, כאשר כבר בכניסה הוצג שיר על ילד עזתי תמים, והוא חש דחף להוסיף לציורים ולשירים ילדים עזתים נוספים, כאלה שהשתתפו בטרור.
הכותב מתאר את נושאי התערוכה כפוסט-קולוניאליזם, שבטיות, פמיניזם, הגירה וגזע, ומציין את עבודותיהם של אמנים פלסטינים כמו ורה תמארי ומוחמד ג'וחה. הוא חש כי ישראל מוצגת כאחראית לעוולות הנישול העולמיות. הייצוג הישראלי כלל את העבודה "Between a River and a Sea" של אבי מוגרבי, המתארת את שבירת מרקם החיים עם הקמת המדינה, ואת העבודה "Nothingness of Rose" של בלו סימיון פיינרו, שהכותב מצא כעוצמתית ומרשימה.
בספר המבקרים בביתן הישראלי, מלא בכתובות "Free Palestine", מצא הכותב ציטוט של "פוגת המוות" של פול צלאן, מה שהתרגש את אשתו. הכותב תוהה האם תערוכת אמנות צריכה לנהל ויכוח פוליטי, ומציין כי במקום ייצוג הולם של ריפוי, קיבלו הישראלים תשובה רפה ואוניברסלית.
בשיחה עם לורנצו דה קסטרו, מנהל בית ספר לגרפיקה, הביע הכותב את עמדתו כמתנחל, ואמר: "אני סמוטריץ'". דה קסטרו הופתע מהצגת הדברים, שכן רוב הפרופסורים הישראלים שהוא פוגש מתנערים מממשלת ישראל. הכותב חש כי למרות הכל, הצליח להיכנס לביאנלה בדרך עקיפה ואנושית.
הכותב מציין גם את העבודה "Nabatele" של אנה קמישאן, בית כנסת מרחף, ומבקר את העובדה שמעל הגטו היהודי הראשון בהיסטוריה התנוסס דגל פלסטין. הוא מסכם כי בעוד שיהודים יכולים לדבר על דיכוי בגלות, מי ששולט בקרקע ובשיח הוא מישהו אחר, ומביע תחושה כי אירופה, כמו ונציה, שוקעת.
מוזכרים