"נמות ולא נתניהו": החרמת רה"מ והימין, והעדפת שותפות פוליטית עם הסיעות הערביות | פרשנות

המאמר מנתח את הסתירה בין קריאות לאחדות לאומית לבין חרמות פוליטיים, וטוען כי הדמוקרטיה מחייבת הכלה של כלל המחנות הפוליטיים. הוא מעלה את השאלה כיצד ניתן לדרוש אחדות ולהדיר בו-זמנית מיליוני אזרחים המיוצגים בפרלמנט, תוך בחינת שותפות עם סיעות ערביות כאשר הדבר משרת מטרה פוליטית. הכותב מציין כי לאורך השנים, מנהיגי ימין כמו בנימין נתניהו, יצחק שמיר ואחרים הציעו שותפויות רחבות, בעוד שממשלות שמאל כמו זו של יצחק רבין או ממשלת בנט-לפיד הותירו את הליכוד מחוץ לקואליציה. הוא מדגיש כי אחדות אמיתית מחייבת נכונות הדדית להכיר בלגיטימיות היריב ולחלוק באחריות.

בצל האיום הביטחוני הגובר, נתניהו קורא לאחדות לאומית ומציע להושיט יד, אך הדבר מחייב גם את מנהיגי האופוזיציה, כמו גדי איזנקוט, להפגין נכונות להידברות. המאמר מתייחס גם לאירועים בכנסת בהם חברי כנסת ערבים החרימו את ההמנון, ומבחין בין מחלוקת פוליטית לבין מחויבות ליסודות המדינה. נטען כי יש לבחון שותפות עם המחנה הלאומי ולא להישען פוליטית על מי שאינם שותפים למחויבות זו.

הכותב מבקר את הפיכת עקרונות ליבה, כמו פטור מגיוס חרדים, לקלף מיקוח פוליטי להדחת נתניהו. הוא קורא לשני הצדדים להפגין אחריות לאומית, כאשר נתניהו צריך להבהיר על מה הוא מוכן להתפשר, והאופוזיציה לא יכולה לדרוש ממנו לוותר על כל שותפיו. המאמר מזכיר את הישגי ממשלת נתניהו במערכה הרב-חזיתית, אך גם את האחריות הלאומית לאירועי 7 באוקטובר. לבסוף, נטען כי המנהיגות נבחנת ביכולת להעמיד את האינטרס הלאומי לפני חשבון מחנאי, וכי מדינה מנוהלת באחריות ופשרות, לא באמצעות חרמות.