יש חופש ביטוי, ויש איילה חסון: כך נחשף המוסר הכפול של התקשורת הישראלית | עידן מאראש

הפרשה סביב המגישה איילה חסון בתאגיד השידור הציבורי מעלה שאלות נוקבות בנוגע לחופש הביטוי, עצמאות עיתונאית ואכיפה בררנית בתקשורת הישראלית. הנהלת התאגיד הציבה אולטימטום לחסון: עליה להקריא בשידור נוסח התנצלות והבהרה שייאושר על ידי הנהלת החדשות, כתנאי להמשך הגשת תוכניתה. זאת בעקבות ראיון שהעניקה לרדיו גלי ישראל לאחר הבחירות, בו התייחסה לתופעת הפוליגמיה בחברה הבדואית בנגב ולמעמד נשים במשפחות פוליגמיות. דבריה עוררו סערה, וחוסון פרסמה התנצלות ראשונית בטוויטר והציעה לנסח התנצלות נוספת, אך הנהלת החדשות דרשה נוסח משלה, דבר שחסון סירבה לו.

המאמר טוען כי בעוד שניתן לחלוק על סגנונה של חסון ולדרוש ממנה אחריות עיתונאית, יש הבדל מהותי בין דרישה להתנצלות עניינית לבין ניסיון להכתיב נוסח ולהרחיק עיתונאית מהמסך. הוא מדגיש כי תופעת הפוליגמיה היא נושא לגיטימי לדיון ציבורי ועיתונאי, ואין להפוך רגישות לנושא לצנזורה.

הפרשה מעוררת חשד לאכיפה בררנית, כאשר מוצגים מקרים דומים של התבטאויות קשות מצד אנשי תקשורת אחרים, כמו גיל תמרי ונתן זהבי, שטופלו באופן שונה. בעוד שתמרי התנצל והמשיך בתפקידו, חסון נדרשת לנוסח מוכתב למרות התנצלותה. המאמר מצביע על כך שחסון מזוהה עם הימין, ומעלה את השאלה האם היחס אליה היה זהה אילו הייתה מזוהה עם המחנה הפוליטי הנגדי.

הכותב קורא לתאגיד השידור הציבורי, הממומן מכספי ציבור, לנהוג בשקיפות, לנמק החלטות ולהבטיח מגוון דעות ועצמאות מקצועית לעיתונאיו. הוא מסכם כי סיפורה של חסון הוא מבחן למערכת התקשורת כולה, ובודק האם הדמוקרטיה הישראלית מסוגלת להכיל גם קולות ביקורתיים ולא פופולריים, גם אם אינם נוחים לה.