אני מקנאה לפעמים במי שעזבו את ישראל - אבל יש דבר אחד שלא אעשה

הכותבת מתארת את תחושותיה לאחר נסיעה קצרה לווינה, שנועדה לאפשר לה "לנשום קצת" בעקבות הבחירות בישראל. היא מציינת כי התרגלנו לחיות בפחד ובדריכות מתמדת, וכי אזרחי ישראל ראויים לפרס נובל על חוסנם, לאו דווקא על עוצמתם, אלא על יכולתם להמשיך לתפקד כרגיל למרות המצב.

הניגוד בין החיים בישראל לבין הסדר והשלווה בווינה, עיר המקדשת תרבות והיסטוריה, מעצים את הדיסוננס. הכותבת מתארת את הקלות שבה הנוסעים, כולל אלו שהגיעו מדמשק, יצאו משדה התעופה בווינה, לעומת הלחץ והמתח המוכרים מישראל. היא חשה הקלה פיזית בעת שהותה בחו״ל, אך גם קושי לחזור למציאות הישראלית המורכבת, הכוללת חוסר ודאות פוליטית וביטחונית.

הכותבת מביעה תחושת אי-נוחות מהשיח הפוליטי בישראל, ומהתחושה שקולות מסוימים אינם נספרים כראוי, למרות השתתפותם במשחק הדמוקרטי. היא מתארת כיצד היא מחליפה זהות ודרכון עם נחיתתה בחו״ל, וכיצד היא מקנאה באלו שעזבו את ישראל כדי לגדל את ילדיהם בשקט, אך מדגישה כי היא עצמה אינה מסוגלת לנטוש את הארץ. היא מאמינה שיש משהו ששווה להישאר למענו בישראל, וכי גיחות קצרות לחו״ל הן הדרך שלה לשרוד את החיים בארץ.