הדרך הארוכה של המפלגות הערביות: מהדרה לשותפות פוליטית

הצלחת המפלגות הערביות בבחירות לכנסת ה-26, עם 19 מנדטים, העלתה מחדש את שאלת השתתפותן הפוליטית והשפעתן על קבלת ההחלטות בישראל. הדיון מתמקד בגבולות השותפות האפשרית עם מפלגות ציוניות, וביכולת להפוך את הכוח הפרלמנטרי הערבי לכוח ממשי במערכת הפוליטית, זאת לאחר שנים ארוכות של הדרה וקשרים פוליטיים מותנים.

התפתחות זו מגיעה לאחר מסע פוליטי ארוך של המפלגות הערביות מאז קום המדינה. בשנים הראשונות, לאחר 1948, חיו כ-160 אלף ערבים תחת משטר צבאי עד 1966. הממסד הישראלי, בשיתוף השב"כ, פעל לשליטה פוליטית וביטחונית על האוכלוסייה הערבית, בין היתר באמצעות תמיכה במנהיגים וברשימות לא-לאומיות שהיו קשורות למפלגת השלטון "מפא"י". רשימות אלו, שכונו "מפלגות לוויין" או "רשימות ערביות נספחות", פעלו לרוב על בסיס מבנים משפחתיים ושבטיים, וסייעו לקואליציות ממשלתיות בתמורה להטבות.

במקביל, המפלגה הקומוניסטית, תחת הנהגתו של תופיק טובי, התנגדה למשטר הצבאי ולמדיניות אפליה. היא מילאה תפקיד מרכזי בחשיפת טבח כפר קאסם ב-1956, כאשר אספה עדויות וראיות למרות המגבלות על מידע. עם ביטול הממשל הצבאי ב-1966, מלחמת 1967 ואירועי "יום האדמה" ב-1976, התחזקה הזהות הלאומית הפלסטינית בקרב האזרחים הערבים, ומודל "מפלגות הלוויין" דעך בהדרגה.

בשנות ה-90, עם הקמת ממשלת רבין ב-1992, נוצר מודל חדש של "הבלוק החוסם". לאחר ששני חברי כנסת מ"ש"ס" פרשו, הממשלה הפכה לממשלת מיעוט שהסתמכה על תמיכתם של חמישה חברי כנסת ערבים מהחזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון והמפלגה הדמוקרטית הערבית. תמיכה זו סיפקה לממשלה רשת ביטחון פרלמנטרית, אך המפלגות הערביות לא השתתפו באופן רשמי בקואליציה ולא קיבלו תפקידים שריים. חבר הכנסת לשעבר עבד אל-והאב דראושה ציין כי הדרישה המרכזית לא הייתה לתפקידים, אלא לשינוי מהותי ביחס המדינה לאוכלוסייה הערבית בתחומי תקציב, תשתיות וחינוך. חוקרים כמו אריק רודניצקי ציינו כי תקופה זו הביאה לשיפור מסוים ביחסים האזרחיים, אך השאירה את המפלגות הערביות מחוץ למעגלי קבלת ההחלטות הרשמיים.

לאחר אירועי אוקטובר 2000, בהם נהרגו 12 אזרחים ערבים, חלה הרעה משמעותית ביחסים, ותחושות זעם וניכור הובילו לירידה בשיעור ההצבעה בקרב האוכלוסייה הערבית. הקמת הרשימה המשותפת ב-2015 החלה תהליך של התעוררות פוליטית, שהוביל להישג של 15 מנדטים בבחירות 2020. בבחירות 2021, ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו אף ניסה לגייס קולות מהמגזר הערבי, כולל פנייה אישית ליו"ר הרשימה הערבית המאוחדת, מנסור עבאס.

המהפך המשמעותי ביותר התרחש ב-2021, כאשר הרשימה הערבית המאוחדת הצטרפה לממשלת השינוי בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד, והפכה למפלגה הערבית העצמאית הראשונה שחתמה על הסכם קואליציוני והשתתפה באופן רשמי בממשלה מאז קום המדינה. השתתפות זו עוררה דיון ציבורי ער בשאלה האם מדובר בצעד לקידום האינטרסים האזרחיים או בוויתור על הזהות הלאומית הפלסטינית. במסגרת ההסכם, הוכרזה תוכנית חומש לציבור הערבי בהיקף של למעלה מ-30 מיליארד שקל, לצד הקצאת משאבים למאבק בפשיעה והכרה בכפרים בנגב. עם זאת, מנסור עבאס ספג ביקורת ממפלגות ערביות אחרות, כמו התנועה הלאומית הדמוקרטית, שהאשימה אותו בוויתורים פוליטיים על חשבון הזהות הלאומית.

כעת, עם 19 מנדטים בבחירות האחרונות, שאלת השותפות הפוליטית שבה לכותרות. יו"ר "הדמוקרטים" יאיר גולן קרא להקמת ממשלת שינוי שתכלול את המפלגות הערביות, תוך הדגשת שוויון זכויות. לעומתו, גורמים במחנה השינוי הביעו הסתייגויות, בעוד נתניהו והימין מובילים קמפיין נגד ממשלה שתסתמך על תמיכת המפלגות הערביות. הדיון הפנימי בציבור הערבי נמשך, בין תומכי השתתפות פעילה בממשלה לבין אלו המתנגדים להצטרפות לממשלה ישראלית מטעמים אידיאולוגיים.