מ"חוק השתמטות" ל"חוק גיוס רך": כיצד הפכה ברית המשרתים לברית המחרטטים?

המאבק סביב גיוס החרדים, שנמשך כמעט שלושה עשורים, הפך לכלי פוליטי מרכזי בידי השמאל נגד ממשלות ימין והציבור החרדי. לאורך שנים, דרישות לשוויון בנטל, קריאות לגיוס בחורי ישיבות, הפגנות, עתירות לבג"ץ, מעצרים וסנקציות כלכליות היו חלק מהשיח. החרדים הוצגו כמי שזוכים לזכויות המדינה ללא נשיאת חובותיה, וצעירים חרדים היו חשופים לעימותים עם המשטרה.

כעת, עם שינוי התמונה הפוליטית והצורך האפשרי בשותפות חרדית להקמת ממשלה, חל שינוי דרמטי בעמדת השמאל. פוליטיקאים מהמחנה שהציבו בעבר את גיוס החרדים כתנאי יסוד, מדברים כעת על הידברות, הסכמות, גמישות ומתווים מיוחדים, תוך הכרה ברגישות עולם התורה. שינוי זה מעלה שאלות לגבי האם עקרון השוויון בנטל השתנה או שמא הצרכים הפוליטיים הם שהשתנו.

המאבק המשפטי והחקיקתי בנושא החל עוד בשנת 1998, בעקבות פסק דין שקבע כי יש צורך בחקיקה ראשית להסדרת פטור מגיוס לתלמידי ישיבות. ועדת טל וחוק טל (2002) היו ניסיון ראשון להתמודד עם הסוגיה באמצעות הידברות וחקיקה, תוך גישה של שילוב הדרגתי והתאמה למאפיינים הייחודיים של החברה החרדית. גישה זו נתקלה לעיתים בהפיכת הסוגיה ל"הנדסת תודעה" שמטרתה דמוניזציה של המגזר.

חוק טל נפסל ב-2012, ומאז התפתח סבב של חקיקות, עתירות ופסיקות, כאשר מבקרים טוענים שהתערבות בג"ץ צמצמה את מרחב התמרון של הכנסת. למרות זאת, נתוני צה"ל מראים עלייה בגיוס החרדים, עם יעדים שאפתניים לשילובם בצה"ל ובשירות אזרחי-ביטחוני. הכתבה טוענת כי תהליכים הדרגתיים ומסלולים מותאמים יכולים להניב תוצאות, וכי הידברות עדיפה על כפייה.

הכותב מבקר את השמאל על "צביעות" ועל הפיכת עקרון השוויון בנטל לכלי פוליטי. הוא טוען כי הדרישה לגיוס מלא הפכה לחיזור נמרץ אחר הקול החרדי, וכי "חוק ההשתמטות" הפך ל"חוק גיוס רך". הוא מצביע על אמירות של פוליטיקאים בכירים, כמו אהוד ברק, המציעים פתרונות גמישים, ומדגיש את הניגוד בין פשרות עם החרדים בממשלות ימין לעומת ממשלות שמאל. הכתבה מעלה גם את שאלת השירות של האוכלוסייה הערבית ופטורים אחרים, וטוענת כי עקרון השוויון הוצג באופן חד-ממדי. לסיכום, המעבר החד של השמאל מ"חוק ההשתמטות" ל"חוק הגיוס הרך" נתפס כשיא של ציניות פוליטית, שבה ערכים כמו שוויון ושלטון החוק משמשים ככלי לכיבוש השלטון.