טראמפ מול איראן: דילמה של מורשת וביטחון לישראל

בעקבות הפסד הרפובליקנים בבחירות האמצע ב-2026 ומעבר השליטה בקונגרס לידי הדמוקרטים, הנשיא דונלד טראמפ ניצב בפני אתגר פוליטי משמעותי בשנתיים האחרונות לכהונתו. מוגבלות יכולתו לפעול בזירה הפנימית, טראמפ עשוי לפנות למהלך מדיני חיצוני מהיר ומרשים כדי לחזק את מורשתו. איראן, עם תוכנית הגרעין והשפעתה האזורית, מהווה את המוקד המרכזי לאפשרויות אלו.

הבית הלבן שוקל שלוש אסטרטגיות עיקריות מול איראן. האפשרות הראשונה היא הסכם דיפלומטי, שיכלול פירוק תוכנית הגרעין האיראנית תמורת הסרת סנקציות. מהלך כזה יאפשר לטראמפ להציג הישג מדיני משמעותי, שיגמד את הסכם הגרעין של קודמו, ברק אובמה. עם זאת, חוסר האמון של איראן בארה"ב, בעקבות פרישת טראמפ מהסכם הגרעין ב-2018, מקשה על יישום תרחיש זה.

האפשרות השנייה היא המשך והחמרה של מדיניות הלחץ הכלכלי ("לחץ מקסימלי 2.0"), שמטרתה להביא את כלכלת איראן לקריסה. אולם, שליטת הדמוקרטים בקונגרס מקשה על השגת המימון והתמיכה הנדרשים לפרויקט ארוך טווח זה, ועלולה להוביל לחקירות פרלמנטריות שיפגעו ביעילות המדיניות.

האפשרות השלישית, והאטרקטיבית ביותר מבחינת טראמפ, היא תקיפה צבאית ממוקדת נגד מתקני הגרעין של איראן. מהלך כזה ישנה מידית את סדר היום התקשורתי, יציג את טראמפ כמנהיג נחוש ויאפשר לו להכריז על ניצחון מהיר ללא הסתבכות במלחמה קרקעית. אולם, מבחינת ישראל, תקיפה אמריקאית מוגבלת עלולה להוביל למלחמה אזורית נרחבת, שבה ישראל תישאר לבדה מול איראן זועמת.

המאמר משווה את המצב הנוכחי למצב של ג'ורג' בוש הבן לאחר בחירות 2006, כאשר גם הוא נאלץ להתמודד עם קונגרס עוין ושתי שנות כהונה אחרונות. בוש הגיב בשינויים פרסונליים משמעותיים, כולל פיטורי שר ההגנה דונלד רמפלד ומינוי רוברט גייטס, ובאסטרטגיית "הסלמה" בעיראק. טראמפ, כדי להימנע מלהפוך ל"ברווז צולע", יצטרך לבצע מהלכים דומים, תוך התמודדות עם מגבלות זמן ותקציב, ואולי אף התעלמות מהמלצות ירושלים.