נתניהו לא נדחק לזרועות החרדים והימין הקיצוני - הוא בחר בהם | נדב תמיר

המאמר טוען כי ראש הממשלה בנימין נתניהו לא נדחק להקים ממשלה עם מפלגות החרדים והימין הקיצוני, אלא בחר בהם באופן מודע כדי לקדם את האינטרסים המשפטיים האישיים שלו. הטענה כי מדיניות "רק לא ביבי" היא זו שהובילה להקמת הקואליציה הנוכחית, וכי נתניהו לא הותירה לו ברירה, נדחית על ידי הכותב. לטענתו, המטרה המרכזית של נתניהו מאז הגשת כתבי האישום נגדו היא להשפיע על גורל משפטו, וכי הרפורמה המשפטית נועדה לשרת מטרה זו ולא אידיאולוגיה.

הכותב מציין כי גם גורמים מימין, כמו אביגדור ליברמן, הגדירו את הרפורמה כמהלך להצלת נתניהו. הוא מוסיף כי בני גנץ ראה בה ניסיון להסדיר מחדש את המשטר באופן שישרת את נתניהו, ואולי גם את דרעי. לפיד, גנץ וליברמן, שהציבו את שמירת עצמאותה של מערכת המשפט כקו אדום, לא יכלו להיות שותפים למהלך.

המאמר מסביר כי נתניהו למד ששותפות עם המרכז מעניקה יציבות זמנית, אך אינה מספקת את מה שהוא באמת זקוק לו: קואליציה שתתמוך בשינוי מאזן הכוחות בין הממשלה למערכת המשפט. לשם כך, הוא נזקק לשותפים בעלי אינטרס עצמאי בהחלשתה. המפלגות החרדיות רואות בבג"ץ ובייעוץ המשפטי מכשול להסדרת הפטור מגיוס לבני ישיבות. סמוטריץ' רואה במערכת המשפט בלם בפני סיפוח והרחבת התנחלויות, ובן גביר מבקש לקדם מדיניות הפוגעת בשוויון זכויותיהם של ערביי ישראל ורואה במערכת המשפט מכשול לכך. כך נוצרה קואליציה שבה לכל שותף אינטרס משלו בהחלשת מערכת המשפט, וכולם תומכים במהלך שמשרת גם את נתניהו.

הטעות האמיתית של המחנה הליברלי, לפי הכותב, אינה סירובו להצטרף לממשלה, אלא הדרת האזרחים הערבים מהמאבק על הדמוקרטיה. הוא טוען כי לאזרחים הפלסטינים בישראל יש טענות מוצדקות כלפי מערכת המשפט, אך הם מבינים את חשיבות המאבק על עקרונות מגילת העצמאות. הכותב מבקר את הישראלים שיצאו להגן על הדמוקרטיה אך נחרדו מכל אזכור של הכיבוש או הכרה בזהות הלאומית הפלסטינית, והתעלמו מכך שהדמוקרטיה הישראלית אינה יכולה להתקיים לצד שלילת זכויותיהם של מיליוני פלסטינים. זו הייתה הטעות האסטרטגית של המחנה הליברלי, ניסיון להפריד בין המאבק על הדמוקרטיה לבין המאבק לסיום הכיבוש ולשוויון זכויות.

לבסוף, הכותב מציע כי לחבר הכנסת איזנקוט יש הזדמנות לתקן טעות זו לא באמצעות אחדות עם נתניהו, אלא על ידי בניית מחנה דמוקרטי רחב שיכלול את האזרחים הערבים כשותפים מלאים, ואולי אף נציגות חרדית שתסכים לשירות אזרחי. מחנה כזה, לטענתו, יוכל להגן על הדמוקרטיה הישראלית ולהבטיח את עתידה.