הבחירות לכנסת: נאמנות הבוחרים לליכוד גברה על אירועי המלחמה והביקורת

תוצאות הבחירות לכנסת 2026 מראות כי מפלגת הליכוד, בראשות בנימין נתניהו, נותרה הכוח הפוליטי הגדול ביותר, למרות אירועי 7 באוקטובר, המלחמה המתמשכת והביקורת על הממשלה. גדי איזנקוט ובעלי בריתו לא הצליחו להשיג יתרון משמעותי על המחנה הנוכחי. ניתוח פוליטי מצביע על כך שהבעיה העיקרית של גוש השינוי אינה בהכרח טעויות בקמפיין, אלא במאפייני התנהגות הבוחר הישראלי, כאשר חלק ניכר מתומכי נתניהו נותרים נאמנים למחנה הפוליטי שלהם ללא קשר לאירועים או להערכת פעולות הממשלה.

למרות נסיבות שיכלו לפעול נגד הליכוד, כמו השלכות מתקפת חמאס, קשיים בשיקום יישובים שנפגעו, מחאות ציבוריות וסוגיית הפטור מגיוס לחרדים, לא נרשם מעבר המוני של מצביעים. אפילו בערים שנפגעו ישירות מהמלחמה, כמו קריית שמונה, בה התושבים חוו פינוי והרס, כמחצית מהבוחרים הצביעו לליכוד. הדבר מטיל ספק ביעילותה של אסטרטגיה המתבססת רק על ביקורת נגד הממשלה, שכן עבור רבים מתומכי הימין, השתייכות פוליטית חשובה יותר מהחלטות ספציפיות או מניסיון אישי.

תופעה זו מוסברת על ידי עקרון הזהות הקבוצתית, לפיו המצביע תופס את המפלגה כחלק מהשתייכותו החברתית והתרבותית. בחירה פוליטית במקרה כזה נקבעת לא רק על ידי מצע או תוצאות עבודת הממשלה, אלא גם על ידי קשר יציב למחנה חברתי מסוים. תופעה זו מסבירה מדוע שערוריות והאשמות נגד נציגי שלטון לא הובילו לירידה חדה בתמיכה בליכוד, שכן מצביעים בעלי קשר רגשי חזק למפלגה פחות מוכנים לעבור למתנגדיה.

המערכת הפוליטית בישראל מתחלקת באופן בולט לקבוצות חברתיות יציבות, כאשר הבדלים אידיאולוגיים מסורתיים מפנים את מקומם לשאלות של זהות ושייכות. בעוד שבעבר פוליטיקה ישראלית כללה מפלגות רבות שפעלו סביב תוכניות אידיאולוגיות ספציפיות, כיום התחרות הפוליטית מתרכזת סביב קבוצות מצביעים יציבות, עבורן נאמנות מפלגתית היא ערך עצמאי. בתוך הליכוד, שינויים אלו לוּוּ בעזיבתם של פוליטיקאים מוכרים שייצגו את הכיוון הליברלי-לאומי המסורתי, כמו לימור ליבנת, בני בגין ויובל שטייניץ. במקומם באו פוליטיקאים שתלויים בתמיכת המנהיג הנוכחי, מה שהעצים את תפקידו האישי של נתניהו וחיזק את הקשר בין עתידו הפוליטי ליציבות בסיס המפלגה.

מנגד, יריביו של ראש הממשלה התמודדו עם משימה שונה: לאחד מצביעים בעלי דעות פוליטיות מגוונות, המונעים בעיקר מרצון להחליף את השלטון. מבנה זה פחות יציב, שכן חילוקי דעות בין מנהיגי האופוזיציה משפיעים ישירות על יכולת הגוש לפעול כחזית אחידה. במהלך הקמפיין עלו ויכוחים בנוגע למנהיגות, חלוקת קולות ותנאים להקמת ממשלה עתידית. לאחר פרסום התוצאות, האחריות לתוצאה הלא מספקת הוטלה על נציגים שונים בגוש השינוי, כולל איזנקוט, בנט, ליברמן וגולן. עם זאת, גם קמפיין מתואם יותר לא היה מבטיח מעבר המוני של תומכים מסורתיים של הליכוד לאופוזיציה, שכן יציבותו של האלקטורט הימני נמשכה לאורך מספר מחזורי בחירות.