תרגום יהודי: יותר מסתם מתווכים

העיסוק בתרגום ביהדות, החל מימי קדם ועד ימינו, התאפיין תמיד בשאיפה לשמר את המקור תוך יצירה מחודשת. כבר בתלמוד, תיאור תרגום השבעים לתורה מוצג כנס, אך במקביל, במקורות אחרים, הוא משווה ליום חטא העגל, בשל הקושי שבתרגום הטקסט הקדוש. בתקופת המשנה והתלמוד, תפקיד ה"מתורגמן" בבית הכנסת, שתרגם את הקריאה לארמית, היה נפרד מהקורא, אך נדרש לשמור על גבולות ברורים מול הטקסט המקודש.

בימי הביניים, תרגום יהודי קיבל תנופה משמעותית. בעקבות גירוש יהודי אל-אנדלוס, מלומדים כמו יהודה אבן תיבון, שברח לפרובאנס, תרגמו יצירות פילוסופיות מערבית לעברית, כדי להנגישן לקהל שלא קרא ערבית. אבן תיבון ייסד שושלת מתרגמים, ובנו, שמואל, תרגם את "מורה נבוכים" של הרמב"ם, ואף התכתב עם המחבר עצמו, שדגל בתרגום המשמר את המשמעות ולאו דווקא את המילה הבודדת. תרגומים אלו היוו בסיס לעברית פילוסופית חדשה, שנוצרה באמצעות שאילת מונחים וחידושי לשון, תוך הסתמכות על שפת המקרא.

מחקרים מודרניים תיקנו את התפיסה הרווחת, שראתה ביהודים רק "מתווכים" של ידע ערבי לאירופה. מחקרים אלו מדגישים את המקוריות של המתרגמים היהודים, שבחרו, פירשו והוסיפו הערות, תוך שהם מכוונים לקהל יהודי. דוגמה לכך היא תרגום גרונידיוס של פרשנויות אריסטו של אבן רושד, שכלל פילוסופיה עצמאית. אף התרחש תהליך הפוך, כאשר יהודה רומנו תרגם את תומאס אקווינס מלטינית לעברית.

השפעת התרגום ניכרת גם בשפות יהודיות כמו לאדינו (יהודית-ספרדית). המונח "לאדינאר" (לתרגם) התפתח לשפה ייחודית, שבה מילים ספרדיות משולבות בתחביר עברי. תרגומים אלו, כמו תרגום התנ"ך ללאדינו, שימשו כגשר לקהילות שאיבדו את ידיעת העברית, כמו הקונברסו ששבו ליהדות. כיום, תרגום יצירות כמו "הנסיך הקטן" ללאדינו נועד לשמר את השפה עצמה.

תרגום נוסף בעל השפעה רבה הוא תרגום התנ"ך לגרמנית על ידי מרטין בובר ופרנץ רוזנצוויג. בניגוד לתרגומים קודמים שביקשו להתאים את המקרא לגרמנית, תרגומם שאף לפתוח את השפה הגרמנית להשפעת העברית, תוך שמירה על שורשי המילים והקצב העברי. גרשם שלום, בנאום שנשא לאחר השלמת התרגום, תיאר אותו כ"מתנת אורחים" לגרמנים, שהפכה ל"מצבה" ליחסים שנקטעו באסון השואה. המתרגמים היהודים, לכן, לא היו רק מתווכים, אלא יוצרים שפעלו בין שימור הידע ליצירתו מחדש.