ישראל לא למדה את הלקח המרכזי של המלחמה מאז 7 באוקטובר, טוען אנליסט

האנליסט הישראלי עמית יגור טוען כי מאז אירועי ה-7 באוקטובר, ישראל ממשיכה להמעיט בחשיבותם של המניעים האידיאולוגיים והדתיים של אויביה. לדבריו, ישראל מעריכה איומים בעיקר דרך פריזמה של כוח צבאי ומודיעין, תוך התעלמות מהשפעת האידיאולוגיה הדתית והדעת הקהל של היריב. יגור, סגן-אלוף במילואים, מזהיר כי ללא שינוי בגישה לביטחון לאומי, המדינה עלולה לחזור על טעויות העבר. במאמר שפרסם ב"מעריב", הוא מצביע על בעיה מתמשכת במערכת הביטחון הישראלית ובמעגלי ניתוח מערביים: הנטייה להסביר את פעולות היריב דרך אינטרסים חומריים, גודל הכוחות או כמות הנשק, תוך הזנחת האמונות הדתיות והמניעים האידיאולוגיים.

יגור מסביר כי במשך שנים, פוליטיקאים, אנשי כוחות הביטחון ומוסדות מחקר הניחו כי החלשת יכולותיו הצבאיות של היריב, לחץ כלכלי והסכמים דיפלומטיים יבטיחו שקט לטווח ארוך. אירועי ה-7 באוקטובר, לטענתו, הוכיחו את הסכנה שבגישה זו. הוא מביא כדוגמה את פעולותיו של יחיא סינוואר, שהצליח להציג את תפיסת "הודנא" (הפסקת אש זמנית) כדרך ריאלית להפחתת מתחים. יגור סבור כי הצד הישראלי האמין בתרחיש זה משום שתאם את ציפיותיו. הוא מדגיש כי ניתוח יכולות צבאיות אינו מספיק להבנת היריב אם מתעלמים מהשקפותיו האידיאולוגיות, הקובעות את מטרותיו. לדעתו, יש לשקול מניעים דתיים ויחס לישראל לצד מידע מודיעיני על נשק, תשתיות ופעולות ארגוניות.

האנליסט מקדיש תשומת לב מיוחדת למצב ברצועת עזה, וטוען כי הערכת סיכויי האזור דרך שיקום כלכלי, סיוע הומניטרי והסכמים פוליטיים אינה לוקחת בחשבון את השפעת האידיאולוגיה הדתית על דעת הקהל. הוא מפנה להרצאותיו של ד"ר ראמי בן מוחמד אל-דאלי, מרצה למשפט אסלאמי בעזה, אשר מציג תחזיות דתיות לגבי השמדת יהודים לא רק כאמונות מופשטות, אלא כהצדקה לאירועים עתידיים, כולל סבל הנובע ממלחמה. יגור סבור כי יש ללמוד התפיסות אידיאולוגיות כאלה בעת הערכת סיכויי הסדר. לדעתו, תמריצים כלכליים ותוכניות שיקום אינם יכולים לבטל מניעים שארגונים רדיקליים רואים כחובה דתית. הוא קורא לא להסתפק בניתוח הנהגת ארגוני הטרור, אלא לחקור את הסביבה החברתית הרחבה יותר, בה מתעצבות ומתפשטות דעות אלו.

יגור מרחיב את הערכתו גם למדינות אירופה, וסבור כי שגוי לצמצם איומים הקשורים לאסלאם רדיקלי לבעיות הגירה, פשיעה או קיצוניות פוליטית. לטענתו, רדיקליזציה דתית יכולה להתבטא בהתקפות על אתרים נוצריים, חילול סמלים דתיים והקמת קהילות סגורות. הוא מזכיר מפה שפורסמה ב-RGX Live, המציגה לכאורה מקרים של התקפות על אתרים נוצריים בצרפת ובמדינות אירופיות נוספות בעשור האחרון. יגור מאשים גם את קטאר וטורקיה בתמיכה בארגונים אסלאמיסטיים, המשתמשים בארגונים חברתיים ויוזמות הומניטריות להפצת השפעתם. טענות אלו משקפות את עמדת המחבר ואינן מלוות בבדיקה עצמאית של כל האירועים המוזכרים. הוא גם מתייחס למצב הקהילות הנוצריות במזרח התיכון, ומעריך כי הידלדלותן נובעת, בין היתר, מרדיפות ודחיקה של האוכלוסייה המקומית.

המסקנה העיקרית של יגור היא הצורך בבחינה מחדש של עקרונות הערכת איומי ביטחון לאומי. הוא סבור כי שירותי המודיעין וההנהגה הפוליטית מתמקדים יתר על המידה במדדים כמותיים, מספר רקטות, מחבלים או יעדים צבאיים, ואינם מנתחים מספיק את האידיאולוגיה של היריב. הוא מזכיר כשלים מודיעיניים היסטוריים בהערכת כוונות יריב, כמו פרל הארבור והמלחמות במזרח התיכון. לדעתו, עצם קיום המידע אינו מבטיח הבנה נכונה אם המנתחים משתמשים במודל הערכה שגוי. לקראת בחירות 2026, יגור קורא לפוליטיקאים להסביר כיצד ישקלו גורמים דתיים וחברתיים במדיניות הביטחון, ומתנגד לטענות כי מתן מקומות עבודה או חיסול ממוקד של תשתיות צבאיות יעצרו טרור. "מאז 2023 העולם נמצא במלחמת ציוויליזציות פתוחה על זהות", הוא מסכם. לדעתו, על ישראל לשקול לא רק את היכולות הצבאיות של היריב, אלא גם את התפיסות האידיאולוגיות המשפיעות על מטרותיו ותמיכתו הציבורית. הוא סבור כי הבוחרים זכאים לדרוש מהפוליטיקאים הסברים כיצד תפיסותיהם לגבי איומים השתנו מאז ה-7 באוקטובר ומהם הצעדים המוצעים למניעת כשלים עתידיים.