47 שנה אחרי: בית המשפט הכיר בדיירות מוגנת בשוק ברחובות

בית משפט השלום בפתח תקווה הכיר בזכויות דיירות מוגנת של סלמן אפרים בקיוסק בשוק ביל"ו הישן ברחובות, כ-47 שנים לאחר שחתם על חוזה עם העירייה. אפרים טען כי הוא דייר מוגן במחצית העסק מכוח חוזה שחתם עם העירייה לפני כחמישה עשורים, בעוד העירייה טענה כי מדובר בשכירות רגילה לשנה אחת בלבד.

השופטת לימור חלד-רון קבעה כי החוזה המקורי העניק לאפרים 50% מזכויות הדיירות המוגנת בעסק, וכי זכויות אלו עדיין בתוקף. העירייה חויבה בהוצאות משפט בסך 20 אלף שקל.

הסכסוך החל כאשר אפרים ודודו רכשו את הקיוסק מדייר מוגן קודם, ליאון אשכנזי, בחלקים שווים. לאחר מכן, חתמו השניים על חוזה שכירות מול העירייה. בהמשך, מכר הדוד את חלקו לאביו של סלמן, אליהו אפרים, שקיבל פטור מדמי מפתח בשל מצבו הכלכלי והרפואי.

כאשר העירייה פינתה את השוק הישן והקימה שוק חדש, היא הקצתה את העסק החדש לאחיו של סלמן, זאב אפרים. סלמן ביקש להעביר גם את זכויותיו למבנה החדש, אך נענה כי החוזה שלו אינו חוזה דיירות מוגנת. העירייה הסתמכה על חוזה שחתמה עם האב לבדו, שבו הוגדרה שכירות מוגנת על כל העסק, לטענת סלמן, חוזה זה נחתם ללא ידיעתו.

השופטת דחתה את טענות העירייה לגבי התיישנות, שיהוי ומחיקת סעיף בחוזה המקורי. היא קבעה כי העירייה לא הציגה ראיות לכך שסלמן ידע על החוזה עם אביו, וכי התשלום על דמי מפתח והאישורים שקיבל מהעירייה מחזקים את טענתו לדיירות מוגנת. השופטת ציינה כי העירייה לא הציגה את החוזה המקורי עם אשכנזי ולא אישור ממשרד הפנים לחוזה עם האב.

טענת העירייה כי סלמן נטש את העסק נדחתה אף היא. השופטת קבעה כי למרות שלא נכח פיזית בעסק בשנים האחרונות, הוא ואביו היו שותפים והפעילו את הקיוסק יחד. תיק השותפות ברשות המסים נרשם על שמם, והתשלומים שולמו מחשבון משותף. השופטת הוסיפה כי סלמן רשאי להפעיל את העסק דרך מישהו אחר כל עוד העסק נשאר שלו.

השאלות לגבי חלקו של האב לאחר מותו, מעמדו של האח בעסק החדש, וסכסוך ירושה בין האחים, נותרו מחוץ לפסק הדין והן יתבררו בערכאה אחרת. סלמן חויב לשלם לאחיו 8,000 שקל הוצאות משפט.