גורל העם היהודי יחכה למחר בבוקר, השמחה לאיד לא

המאמר דן באופי הבחירות בישראל, המתאפיינות לעיתים קרובות במחנאות אגרסיבית ובשמחה לאיד של המחנה המנצח על חשבון המפסידים. הכותבת מציינת כי למרות הרצינות והגורליות של הבחירות, הלילה בו מתפרסמים המדגמים מזכיר תחרות ריאליטי, וכיצד חגיגת הדמוקרטיה מסתיימת עם סגירת הקלפיות, כאשר אצילות של מנצחים אינה נפוצה בזירה הפוליטית.

הכותבת טוענת כי 30 שנות שלטון נתניהו חיזקו את המחנאות סביב איש אחד, והפכו את שמחת הניצחון לצהלה אגרסיבית. עם זאת, היא מצביעה על שינוי משמעותי מאז הבחירות הקודמות, בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר, אשר יצרו קרבה והיכרות בין בוחרים ממחנות שונים, כגון לוחמים ששהו יחד בטנקים ובמקומות מסתור, ושכנים שחוו יחד דאגות משותפות. אחווה זו, לטענתה, גורמת לכך שגם אם מחנה מסוים ינצח, חבריו יחושו אי נוחות מסוימת עבור חבריהם שהפסידו, ויזדהו עם כאבם.

המאמר מנתח גם את תופעת ה'הצבעה העומתית' והביקורת האגרסיבית בין המחנות, המשרתת לעיתים את המחנה היריב. הכותבת מביאה דוגמאות לשימוש בביקורת כזו, אשר הופכת אישים כמו ללי דרעי, יוסף חדאד ועופר וינטר למוקדי תקיפה פוליטית, וכיצד הדבר מחזק את המסר של מפלגות המבקשות להיות אלטרנטיבה למשחק הפוליטי המיותר. לבסוף, היא מציעה כי מנהיג ציבור שיצליח לראות את התמונה המורכבת, להרגיש את הזהות הישראלית על גווניה, ולפעול בחיבורים ושיתוף פעולה לאומי, עשוי להיות זה שיכריע את הבחירות באמת, לאו דווקא בקלפי, אלא בשימוש אחראי בתוצאותיהן.