אם כל קול קובע - הוא קובע גם כשהבחירה לא מחליקה בגרון

מאמר דעה בוחן את התופעה של הקטנת חשיבות הקול האישי בבחירות, כפי שמשתקפת בטורים של אריאל שנבל וגדעון דוקוב במקור ראשון, וכן בפוסט של שלמה פיוטרקובסקי. שנבל מציע להצביע למפלגת "הציבור החרדי" גם אם אינה עוברת את אחוז החסימה, מתוך אמונה שגם קול כזה יכול לחולל שינוי. דוקוב מציע "הצבעה עיוורת למחצה" או "הצבעה קוונטית", שבהן חשיבות התוצאה הכללית מפחיתה את משקל ההצבעה האישית, ופיוטרקובסקי טוען שייתכן שהצבעה בודדת אינה משנה דבר.

הכותב מנתח את המניעים מאחורי גישות אלו, וקושר אותן לקושי אמיתי של מצביעים רבים, במיוחד אלו המזדהים עם מפלגת הציונות הדתית, להתמודד עם ביקורת, להסביר את בחירתם, ולשאת באחריות להישגים או לכשלים של המפלגה, במיוחד לאור סוגיות כמו גיוס החרדים והסגת נשים בצה"ל. הוא דוחה את הגישות הללו כבריחה מאחריות, ומדגיש את חשיבות ההצבעה הרצינית והאחראית, גם כאשר הבחירה אינה פשוטה או נוחה.

הכותב מסכם כי הקריאה לצאת להצביע מחייבת לקיחת אחריות מלאה על הבחירה, גם אם היא אינה "מחליקה בגרון", וכי טענת "זה רק קול אחד" אינה רלוונטית כאשר היא מופנית לאלפי קוראים שפרסומם נועד להשפיע. הוא מציע בחיוך פנייה למכון צומת לפיתוח מתקן הצבעה בגרמא עבור המתקשים להצביע.