הבחירות בישראל: כיצד הציבור הערבי תופס את ההשתתפות הפוליטית

לקראת הבחירות בישראל, נראה כי אין הכרעה ברורה באופק, כאשר הקונצנזוס הישראלי בנוגע לאי-לגיטימיות של קולות הערבים, המהווים כ-14-15 מנדטים לפי סקרים, מציב מכשול בפני שינוי משמעותי במפה הפוליטית. מנקודת מבטם של הערבים בישראל, השתתפות בבחירות נתפסת כדרך לבחור נציגים שייצגו אותם "מול" המדינה, ולא "בתוך" מוסדותיה, כפי שמקובל בקרב שאר האוכלוסיות. תפיסה זו נובעת מההיסטוריה של הציבור הערבי, שחלקו גורש מאדמתו עם הקמת המדינה ב-1948, ומתחזקת לנוכח חוקים חדשים המדגישים את אופייה היהודי של המדינה, פסילת מועמדים ערבים, והצהרות מצד גורמים פוליטיים ישראלים על אי-לגיטימיות הקול הערבי.

המאמר מזכיר כי גם ממשלת רבין "השמאלית" סירבה בעבר למנות שר ערבי, ומציין כי הניסיונות של מנסור עבאס להשתלב בפוליטיקה הישראלית נתקלים בדחייה, למרות הצלחתו להצטרף לקואליציה הקודמת מבלי להפריע למדיניותה. הכותב מדגיש כי ההשתתפות בבחירות, אם תתרחש, נועדה לייצג את הציבור הערבי ולהעלות את סוגיותיו בפני הכנסת, בדומה לאסטרטגיות של עמים ילידיים ומיעוטים לאומיים אחרים בעולם, אשר השתמשו בבחירות כבמה להשמעת קולם מבלי להפוך אותה לאמצעי ההגנה היחיד.

התפתחות תפיסת ההשתתפות הפוליטית של הציבור הערבי עברה תהליך ארוך, החל משנות ה-50 שבהן נרשמו אחוזי הצבעה גבוהים תחת לחץ, ועד למצב הנוכחי של ריבוי דעות פוליטיות המשקפות את המציאות הלאומית והשאיפות של הציבור. גם תנועות כמו "אבנא אל-בלד" והתנועה האסלאמית הצפונית, שאינן מתמודדות בבחירות, מהוות חלק מהזירה הפוליטית ובעלות אסטרטגיות פעולה משלהן. המאמר קורא להתמקד במאבק נגד מפלגות ישראליות "זנב" ונגד הגישה ה"מתקפלת" של מנסור עבאס, במקום להשקיע מאמצים חסרי תועלת במאבק נגד הבוחרים הערבים או נגד אלו הקוראים לחרם.