מהחזון של הרצל לנסיגה של 2026: לאן נעלמו הנשים?

ישראל נמצאת במקום ה-31 מתוך 38 מדינות ה-OECD בייצוג נשים בפרלמנט, ועל פי תחזיות, המצב צפוי להחמיר בבחירות לכנסת ה-26. עו"ד ענת טהון אשכנזי, מנהלת המרכז לערכים ומוסדות דמוקרטיים במכון הישראלי לדמוקרטיה, מנתחת את הנסיגה המשמעותית הזו, שהחלה עוד בתקופת היישוב.

החזון הציוני המוקדם, כפי שהוצג על ידי בנימין זאב הרצל כבר בקונגרס הציוני השני ב-1898, כלל שוויון זכויות מלא לנשים, כולל זכות בחירה והיבחרות, עמדה פורצת דרך בהשוואה עולמית. אולם, בעוד שהרצל קידם את הרעיון, המוסדות הציוניים בארץ ישראל נסוגו ממנו. נשים נאבקו על מקומן לא רק בזירה הפוליטית אלא גם בעבודה פיזית ובחקלאות, כפי שבא לידי ביטוי בהקמת "חוות העלמות" על ידי חנה מייזל ב-1911. למרות ניצחונות מקומיים כמו בחירתה של נחמה פוחצ'בסקי בראשון לציון ב-1919, הלחץ החברתי וההתנגדות מצד גורמים חרדיים עיכבו את השגת השוויון המלא, שהושג רשמית רק ב-1926.

עם הקמת המדינה, עקרון השוויון עוגן במגילת העצמאות, אך בפועל, בתי הדין הדתיים המשיכו להדיר נשים בנושאי נישואין וגירושין. שיא הישראליות הנשי הגיע ב-1969 עם בחירתה של גולדה מאיר לראש הממשלה, אך שנות ה-70 לא הביאו לפריצה נוספת. בשנות ה-90, שיטת הפריימריז והקמת שריונים לנשים במפלגות הגדולות הביאו לעלייה בייצוג, אך עם הזמן השריון הפך ל"תקרת בטון". המפלגות החרדיות, לעומת זאת, המשיכו להדיר נשים מתקנוניהן, למרות התערבות בג"ץ.

התחזית לבחירות הקרובות (2026) מדאיגה: צפי לייצוג נמוך של נשים בכנסת, עם פערים גדולים בין המפלגות. מפלגות כמו הדמוקרטים צפויות להציג ייצוג נשי גבוה, בעוד הליכוד, הציונות הדתית ורע"ם צפויות לייצוג נמוך, והמפלגות החרדיות ללא ייצוג נשי כלל. טהון אשכנזי מדגישה את הצורך בעיגון חוקתי של הזכות לשוויון וחשיבות החינוך, כדי למנוע נסיגה נוספת במאבק ארוך השנים לשוויון מגדרי.