כלל 30%: כמה ישראלים באמת יכולים לעמוד בו בשוק השכירות?

יוקר המחיה בישראל, ובפרט מחירי שכר הדירה בערים הגדולות, מקשים על עמידה בכלל ה"שמרני" שלפיו הוצאות דיור אינן אמורות לחרוג משליש מההכנסה. בערים מרכזיות כמו תל אביב, הרצליה וכפר סבא, מחירי השכירות הממוצעים נעים בין 6,100 ל-7,400 שקל בחודש, מה שמחייב הכנסה נטו של 20,000 עד 25,000 שקל בחודש כדי לעמוד בכלל זה. גם דירות זולות יותר, בעלות של 4,000-5,000 שקל, דורשות הכנסה נטו של 13,000 עד 16,000 שקל.

נתונים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומביטוח לאומי חושפים כי מחצית מהשכירים בישראל מרוויחים פחות מ-10,586 שקל ברוטו, כאשר הפערים בין גברים לנשים משמעותיים (כ-12,600 שקל לגברים לעומת כ-9,000 שקל לנשים). מצב זה מקשה במיוחד על יחידים, הורים יחידניים ומשפחות עם משכורת אחת, הנאלצים להקדיש עד מחצית מהכנסתם לשכר דירה, ומשאיר אותם עם סכום זעום לקיום בסיסי.

הכלל של 30% אינו לוקח בחשבון את ההוצאות הנלוות כמו ארנונה, ועד בית וחשבונות, שיכולים להעלות את ההוצאה החודשית במאות שקלים. בנוסף, מעבר לאזורים מרוחקים יותר, למרות שהוא עשוי להוזיל את שכר הדירה, עלול להגדיל משמעותית את הוצאות התחבורה. בעלי דירות נוטים לבדוק את יכולת ההשתכרות של שוכרים פוטנציאליים, ולעיתים מסרבים לשוכרים גם אם הם אמינים, אם הכנסתם אינה עומדת בכלל ה-30%.

לסיכום, כלל 30% מהווה בישראל המלצה בלבד. היציבות הפיננסית של שוכרים תלויה יותר בסכום הריאלי שנותר לאחר כל ההוצאות ובאיתנות ההכנסה, מאשר ביחס אחוזים נוקשה.