להתראות, בני גנץ. לפחות עד לאלונקה הבאה

בני גנץ הודיע על פרישתו מהפוליטיקה, זאת לאחר שאיבד כ-40 מנדטים בסקרים במהלך השנתיים האחרונות. גנץ, שנכנס לממשלת האחדות לאחר טבח 7 באוקטובר וסומן כמועמד מוביל לראשות הממשלה, סיים את דרכו הפוליטית כשהוא אינו מצליח לעבור את אחוז החסימה. על פי הניתוח, גנץ נכשל מכיוון שלא יצא בזמן מהעסקאות הפוליטיות, בניגוד לציפיות הבוחרים שרצו לראות אותו מפיל את נתניהו ולא נתפס כמי שנתניהו מפיל אותו. בעוד שמסר של אחדות ומתינות נחשב פופולרי בשעת חירום, עם הרגעת המצב הציבור חזר לרצות הכרעה ופילוג. הניתוח מצביע על כך שמחנה המרכז-שמאל בישראל מחליף מנהיגים במהירות, בניגוד ליציבות בצד הימני של המפה הפוליטית. גנץ, שהיה האדם היחיד בישראל שהושבע לתפקיד ראש ממשלה חליפי אך לא כיהן בו, נתפס כמי שתמיד עשה את הדבר הנכון, אך נמאס עליו בסופו של דבר.

המאמר מתייחס גם לשינויים המהירים במנהיגות מחנה המרכז-שמאל, ומציין כי מפלגת העבודה החליפה 14 ראשי מפלגה מאז קום המדינה, בעוד הליכוד החליף רק ארבעה. בשנתיים האחרונות בלבד, נפתלי בנט וגדי איזנקוט נכנסו ופרשו מהזירה הפוליטית. המחנה הפוליטי הזה, המכונה "גוש השינוי", מתואר כמי שאינו סלחני כלפי מנהיגיו, מחליף אותם במהירות וממליך משיח חדש. לעומת זאת, בנימין נתניהו נותר יציב על כיסאו לאורך שנים. כעת, בעוד מחנה אחד מתלכד סביב מנהיג ברור, גוש השינוי עדיין עסוק במאבקי כוחות פנימיים. גנץ נתפס כעוד שם ברשימה של מנהיגים שנגעו בתהילה ונעלמו, וזוהי הטרגדיה שלו.