הפוליטיקה נגד הצבא: משבר אמון עמוק בישראל

הקונצנזוס ההיסטורי בישראל סביב צה"ל וגופי הביטחון, ששימש עמוד תווך של יציבות לאומית, נמצא במשבר אמון חמור ובתהליך טרנספורמציה. בעבר, הנהגת הצבא נתפסה כסמכות עליונה, מעל מאבקים פוליטיים. אולם, המלחמה הממושכת, כישלון 7 באוקטובר 2023 והעימות המתמשך חשפו פער מסוכן בין הדרג הצבאי לדרג המדיני. ויכוחים פומביים, האשמות הדדיות וניסיונות להטיל אחריות על טעויות אסטרטגיות הפכו את היחסים בין המערכת הביטחונית לפוליטית לחזית נוספת בתוך המדינה.

הקונפליקט המוסדי נובע מהבדלים מהותיים בתפקידים, בהיגיון ובאינטרסים המניעים את הגנרלים והפוליטיקאים. הפיקוד הצבאי, האחראי לחיי החיילים ולמצב המבצעי, פועל תחת מגבלות צבאיות ומשאביות קשות, תוך איזון בין משימות, כשירות הכוחות ודעת בעלות ברית. לעומת זאת, השרים פועלים במערכת שבה גורמים מכריעים הם התחייבויות קואליציוניות, אידיאולוגיה, לחץ ציבורי ורצון לרצות את בוחריהם.

כאשר יעילות צבאית מתנגשת עם שאיפות פוליטיות, קונפליקט פומבי הופך בלתי נמנע. הפער בולט במיוחד בנוגע לאחריות לאירועי 7 באוקטובר ובנוגע למטרות המלחמה. גורמים ממשלתיים מאשימים את הדרג הצבאי והמודיעיני בכשל תפיסתי ובהתנהלות לא מספקת, ומנסים להגביל את השפעתם. מנגד, גורמים צבאיים, כולל קצינים בדימוס, טוענים לחוסר חזון אסטרטגי של הפוליטיקאים, וכי היעדר פתרונות ל"יום שאחרי" מבטל הצלחות בשדה הקרב.

הדלפות הדדיות, ביקורת פוליטית על מינויים צבאיים וערעור על מניעים מקצועיים של הדרג הצבאי הורסים את האיזון המסורתי. הצבא הופך מכלי מקצועי למוקד להטלת אשמה והתקפות פוליטיות לקראת בחירות. הדבר יוצר פילוג בחברה: הימין והלאומנים תומכים ב"טיהור" הצבא, בעוד המרכז והאופוזיציה רואים בדרג הצבאי את "מבצר הפרופסיונליזם האחרון". יחס לצה"ל, שאיחד בעבר את הישראלים, הופך לנושא פוליטי ואידיאולוגי.

לקראת הבחירות ב-27 באוקטובר 2026, העימות בין ההנהגה הצבאית למדינית הוא בעיה מרכזית בניהול המדינה. שחיקת האמון פוגעת ביעילות הביטחונית, מקשה על קבלת החלטות אסטרטגיות ויוצרת תקדים מסוכן לפוליטיזציה של הצבא. ישראל צריכה למצוא פורמט חדש ליחסים בין ההנהגה הצבאית והאזרחית, לשקם את האיזון והאמון. ללא פתרון הפער הפנימי והפרדה ברורה בין מומחיות צבאית לאחריות פוליטית, כל ממשלה עתידית תתמודד עם שיתוק מערכת קבלת ההחלטות.