הפלסטינים: האם דחיית הבחירות היא תירוץ או אסטרטגיה?

מאמר דעה מאת פתחי כליב טוען כי דחיית הבחירות הפלסטיניות, הן המחוקקות והן של המועצה הלאומית, נובעת מחוסר יציבות מוסדית וחוקית, ומהיעדר מנהיגות המסוגלת לנהל מחלוקות. בניגוד למערכות יציבות, בהן אירועים חריגים מטופלים במסגרת מוסדית, המצב הפלסטיני מאפשר לכל סוגיה, גם פשוטה לכאורה, להפוך למוקד סכסוך המאיים על אחדות החברה.

הכותב מצביע על כך שההתמודדות עם סוגיות לאומיות מעמיקה את המשבר, במיוחד כאשר ישנה אמונה שניתן להכריע בנושאים גורליים באמצעות צווים והחלטות, ללא דיאלוג לאומי והסכמה ציבורית. עמדות שונות לגבי הבחירות המחוקקות נובעות לא רק מהשאלה האם הן הכרחיות, אלא גם מתפקידן הפוליטי, תוצאותיהן, ותרומתן לבנייה מחדש של המערכת הפוליטית וחידוש הלגיטימציה שלה. במקום לראות בהן הזדמנות לאומית ודמוקרטית, הן נכנעות לאינטרסים ארגוניים וקבוצתיים.

דחיית הבחירות, לפי כליב, היא תוצאה של תיאום בין פלגים שראו את האינטרסים שלהם נפגשים בעיכוב ההליך. הדבר מעלה את השאלה האם הכוחות הפלסטיניים מוכנים להעדיף את האינטרס הלאומי על פני אינטרסים קבוצתיים, ולהתייחס לבחירות כזכות עממית ולא כקלף מיקוח פוליטי. למרות שכל הפלגים מסכימים על האתגרים הקיימים, הכיבוש, הפילוג והמצב ההומניטרי בעזה, השימוש בהם כתירוץ לדחייה מעורר שאלות לגבי המניעים האמיתיים.

בעוד חלק מהפלגים רואים באתגרים אלו סיבה לדחייה, אחרים רואים בהם סיבה נוספת לקיים את הבחירות, שכן חידוש הלגיטימציה והרצון העממי חיוניים להתמודדות עם הכיבוש, הפילוג ושיקום עזה. הבחירות אינן פתרון קסם, אך הן יכולות להוות פתח לבנייה מחדש של החיים הפוליטיים על בסיס דמוקרטי ושיתופי. השאלה המרכזית היא כיצד מתמודדים עם האתגרים: האם כמחסום לדמוקרטיה או כזרז לאחדות מאמצים.

הכותב מעלה שאלות לגבי עתיד היחסים עם ישראל, תוכניות הסיפוח, והאם הפילוג הפלסטיני ייפתר. הוא טוען כי אם האתגרים הם הסיבה האמיתית לדחייה, ולא חישובים פלגיים, יש לבחון את עמדת הפלגים במקרה של לחץ חיצוני לקיים את הבחירות. אם עד ספטמבר 2027 לא יחול שיפור, האם תהיה דחייה נוספת, או שמא תהיה נחישות להפוך את האתגרים למאבק לאומי. שינוי מועד הבחירות לבקשה מערבית אינו מומלץ, שכן הוא מחליש את אמינות הרשות הפלסטינית. ההחלטה צריכה להיות עצמאית, מתוך דיאלוג לאומי, ומבוססת על האינטרס הלאומי העליון. דחיית הבחירות מעמיקה את משבר האמון, מקבעת את הפילוג, ומחלישה את הסיכוי לחידוש הלגיטימציה של המוסדות הפלסטיניים. מציאת פתרונות דורשת רצון פוליטי אמיתי, דיאלוג לאומי כולל, והסכמות מחייבות שיגנו על האינטרס הלאומי.