תניית סילוקין בצוואה זקוקה להבהרה מדויקת של רצון המצווה

בית המשפט העליון קבע כללים חדשים להפעלת תניית סילוקין בצוואה, הקובעת כי יורש שיגיש תביעה הנוגעת לצוואה יאבד את חלקו בירושה. פסק הדין ניתן בעקבות ערעור של אלמנה שבית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי שללו ממנה את חלקה בירושת בעלה המנוח, לאחר שהגישה תביעה לקבלת חלק מעליית ערך של חברה, שלטענתה נוצרה במהלך חייהם המשותפים.

השופט אלכס שטיין קבע כי לא כל תביעה רכושית מובילה אוטומטית לאובדן הירושה, וכי יש לבחון את כוונת המצווה בעת עריכת הצוואה. בית המשפט הבחין בין שלושה מצבים: "קטגוריית ההצעה", בה המצווה מציב בחירה ברורה בין קבלת הירושה לתביעה רכושית, ואז התביעה תפעיל את תניית הסילוקין גם אם הוגשה בתום לב. "קטגוריית הטעות", בה המצווה טעה לגבי בעלותו על רכוש מסוים, ואז יחולו כללי הטעות בצוואה. "קטגוריית ספק-הצעה", בה קיים ספק לגבי כוונת המצווה, ואז תביעה סבירה ובתום לב לא תשלול את הירושה, והיורש יוכל לקבל גם את הרכוש שיוכח כשייך לו וגם את הירושה.

העליון קבע כי על היורש המבקש להימנע מהסילוק להוכיח את תום הלב וסבירות התביעה. אם הראיות שקולות, תניית הסילוקין תחייב אותו. במקרה הנדון, בית המשפט העליון קיבל את הערעור והחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה כדי שיבחן לאיזו קטגוריה שייכת הצוואה ויכריע בהתאם.

פסק הדין מדגיש את חשיבות הניסוח המדויק של הצוואה והבהרת כוונת המצווה. ניסוח גורף אינו תחליף להבהרת הבחירה שהמצווה מבקש להציב בפני היורש. במקרים של ספק, תביעה סבירה ובתום לב עשויה לאפשר ליורש לשמור על חלקו בירושה, במיוחד כאשר מדובר ברכוש שאינו שייך למצווה. עו"ד רונן דליהו ציין כי המסר למי שעורכים צוואות הוא ברור: יש להבהיר את הבחירה שהמצווה מציב.