בחירות 2026 בישראל: מבט על האתגרים הפוליטיים והחברתיים

ישראל ניצבת בפני בחירות לכנסת ב-27 באוקטובר 2026, על רקע משבר פוליטי, ביטחוני וחברתי עמוק. הבחירות מעלות שאלות מהותיות בנוגע לעתיד השלטון, יחסי פוליטיקה-חברה, ומעמדם של האזרחים הערבים במערכת הפוליטית. אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמות שלאחריהם, לצד מחלוקות על אחריות ביטחונית, עתיד עזה, ההתנחלויות, ויחסי ישראל עם ארה"ב והקהילה הבינלאומית, מעצבים את ההקשר לבחירות.

הבחירות אינן רק תחרות בין בנימין נתניהו ליריביו, אלא מבחן ליכולת המחנות היריבים להרכיב ממשלה יציבה, לאור ירידת האמון הפוליטי והפילוג בחברה היהודית. סקרים באמצע אוקטובר מצביעים על תחרות קשה לליכוד, אך התוצאות אינן חד משמעיות וקשה להבטיח רוב פרלמנטרי ברור. השגת מספר המנדטים הגדול ביותר אינה מבטיחה הרכבת ממשלה, הדורשת רוב בכנסת וקואליציה יציבה.

נקודת תורפה מרכזית של נתניהו היא המחלוקת המתמשכת סביב האחריות לכשלים הביטחוניים שקדמו ל-7 באוקטובר, לצד חילוקי דעות על ניהול המלחמה, סדרי עדיפויות ממשלתיים, ומעמד מפלגות הימין והחרדים. מנגד, כוחות האופוזיציה, כולל אלו המזוהים עם גדי איזנקוט, נפתלי בנט ויאיר לפיד, מנסים להציג עצמם כחלופה המסוגלת לסדר מחדש סדרי עדיפויות פנימיים וחיצוניים. עם זאת, חוסר ההסכמה ביניהם, במיוחד בנושאים ביטחוניים ופלסטיניים, מקשה על גיבוש זהות ותוכנית לממשלה הבאה.

ללא קשר לזהות הממשלה, ישראל מתמודדת עם אתגרים מורכבים: עתיד עזה, היחסים עם הפלסטינים, מתיחות בגבול הצפון, עלויות המלחמה, המשבר החברתי, וירידת האמון במוסדות. שינוי ראש הממשלה אינו מבטיח שינוי מדיניות בסיסי, בשל פערים אידיאולוגיים והשפעת שיקולים ביטחוניים ולאומיים. לכן, חשוב להבחין בין החלפת פנים פוליטיות לשינוי מדיניות בפועל.

בהקשר זה, הרשימה המשותפת והרשימה הערבית המאוחדת חשובות, שכן ייצוג ערבי יכול להשפיע על מאזני הכוחות הפרלמנטריים ועל גיבוש הממשלה. השפעה זו תלויה באחדות עמדה, בהירות דרישות, נכונות לתיאום, והכרה של שאר המפלגות בהם כשותפים לגיטימיים. המחלוקת בין הרשימות נוגעת לא רק לסגנון עבודה, אלא לתפיסות שונות של יחסים עם ממשלות ישראל: המאוחדת דוגלת בשיתוף קואליציוני ומשא ומתן ישיר להשגת תקציבים, בעוד המשותפת נוטה להדגיש זכויות לאומיות ואזרחיות מול מדיניות מפלה.

הניסיון מראה כי שיתוף קואליציוני אינו מספיק לפתרון בעיות כמו פשיעה, אלימות, משבר דיור, הריסת בתים, אפליה, ופערים בחינוך ובבריאות. אלו סוגיות הדורשות גם חקיקה, סדרי עדיפויות שלטוניים, ומנגנוני פיקוח. כל מפלגה ערבית הנכנסת לקואליציה זקוקה להסכם כתוב עם יעדים ברורים, לוחות זמנים, תקציבים, ומנגנוני אחריות. הבטחות כלליות, כפי שקרה עם המאוחדת בבחירות קודמות, הופכות הישגים לתלויים בתמורות פוליטיות.

מנגד, הרשימה המשותפת אינה יכולה להניח שאחדות ערבית לבדה תביא לשינוי פוליטי כולל. אחדות בחירות מחזקת ייצוג, אך דורשת תוכנית משותפת, הנהגה יעילה, ותפיסה ריאלית של הפיכת מושבים להשפעה פרלמנטרית. תפקיד מכריע של המשותפת תלוי בתוצאות הבחירות וחלוקת המושבים בפועל.

האפשרויות העומדות בפני הרשימות אינן בהכרח איחוד ארגוני מלא, אלא בניית מסגרת תיאום פוליטי ברורה, בין אם ברשימה מאוחדת או בהסכם גלוי על נושאים מרכזיים. זה כולל מאבק בפשיעה מאורגנת, אפליה, משבר דיור, חקיקה פוגענית (כמו חוק קמיניץ), חלוקת תקציבים הוגנת, והרחבת הזדמנויות בחינוך ותעסוקה. כמו כן, יש לקבוע קריטריונים ברורים להערכת ממשלה עתידית, מעבר לעמדה תיאורטית של השתתפות או התנגדות. המלצה להטיל על מועמד להרכיב ממשלה, תמיכה מבחוץ, או כניסה לקואליציה רשמית, כל אלו אופציות שונות עם תנאים וסיכונים, ותלויות במענה לדרישות הערביות ובערבויות לביצוען.

בחירות ה-27 באוקטובר הן הזדמנות לבחון את המאזנים הפוליטיים בישראל, אך אינן מבטיחות שינוי מדיניות רדיקלי. האתגר המרכזי הוא מעבר ממאבק פנימי לתיאום אחראי, מנאום בחירות לתוכנית מחייבת, מהבטחות למנגנוני ביצוע ואחריות. כוח פוליטי אמיתי נמדד ביכולת להגן על זכויות הציבור ולהשיג שינוי מוחשי בחייו, תוך שאיפה ברורה להפלת שלטון נתניהו ומפלגתו, המקדמים חקיקה נגד עזה, הגדה המערבית, והאזרחים הערבים בישראל.