עד 30% מההכנסה לשכר דירה: האם כלל האצבע התרחק מהמציאות?

כלל אצבע פיננסי ותיק קובע כי הוצאות הדיור, ובפרט שכר הדירה, לא יעלו על 30% מההכנסה. אולם, במציאות הישראלית הנוכחית, כלל זה מתרחק מהמציאות עבור רבים. שכר דירה ממוצע בישראל עומד על כ-5,000 שקל, ובתל אביב אף עולה על 7,000 שקל. משמעות הדבר היא שנדרשת הכנסה נטו של כ-20,000 שקל כדי לעמוד בכלל ה-30% עבור דירה של 6,000 שקל, וסכומים גבוהים אף יותר בערים המרכזיות.

כלל ה-30% מקורו בארה"ב, שם הוא נועד במקור להגביל את שכר הדירה בדיור ציבורי ל-25% מההכנסה, והועלה ל-30% ב-1981. בישראל, נהוג לעיתים להשתמש בגרסה מחמירה יותר, המתייחסת להכנסה נטו. הפער בין ההכנסה ברוטו לנטו משמעותי, שכן מסים וניכויים מפחיתים את הסכום הזמין למחיה.

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים פערים גדולים בין ערים שונות. בתל אביב, שכר דירה ממוצע של כ-7,400 שקל דורש הכנסה נטו של כ-24,660 שקל. גם פערים בתוך ערים, בין דירות בגדלים שונים ובמיקומים שונים, משפיעים על היכולת לעמוד בכלל.

הכלל אינו מבחין בין סוגי משקי בית שונים, אך המציאות שונה. רווק, הורה יחידני או משפחה עם בן זוג לא עובד מתמודדים עם נטל דיור שונה, גם אם ההכנסה הכוללת דומה. הוצאות נוספות כמו ארנונה, ועד בית, חשמל ומים, וכן הוצאות נלוות כמו הובלה וריהוט, מגדילות את עלות הדיור הכוללת מעבר לשכר הדירה החודשי.

בנוסף, בעלי דירות רבים בוחנים את יכולת התשלום של השוכרים באמצעות היחס בין שכר הדירה להכנסתם. הדבר מקשה על שוכרים שמשכירים דירה ששכר הדירה שלה מהווה חלק גדול מהכנסתם, גם אם הם מוכיחים יכולת תשלום יציבה. בסופו של דבר, היכולת לשלם לאורך זמן, ולא רק היחס החודשי, היא הקריטריון החשוב ביותר.