קראנו בספרות הפנטסטית הישראלית והגענו למסקנה: למי באמת ניתנה הארץ?
תומצת מתוך Israel Hayom על ידי baba
המאמר בוחן את השאלה "למי ניתנה הארץ" בהקשר של הפוליטיקה הישראלית, וכיצד פרשנות של הבטחות מקראיות משפיעה על עיצוב המציאות. הוא מנתח את המתח בין הגישה החילונית-היסטורית לגישה הדתית-משיחית בשיבה לארץ, כפי שבא לידי ביטוי בספרות הישראלית, ובפרט בספרות הפנטזיה. המאמר מדגיש את הסכנה שבהפיכת אמונה דתית לסמכות שלטונית ואת החשיבות של שמירה על זכויות הפרט בחברה הטרוגנית, ומעלה את השאלה האם אמת מטאפיזית מעניקה זכות למשול.
הידיעה ב-6 שורות · תקציר של baba
- השאלה "למי ניתנה הארץ" מקבלת משמעות פוליטית חדשה לקראת הבחירות.
- הציונות חילנה את מושג הגאולה, אך גם הגישות הדתיות שילבו את המפעל הציוני בתהליך גאולי.
- ספרות הפנטזיה הישראלית משקפת את המתח בין חזונות שונים וחרדות מפני השתלטות.
- הרומן "סימנטוב" מאת אסף אשרי מעלה את השאלה האם אמת מטאפיזית מעניקה זכות למשול.
- המאמר קובע כי ממשות אינה מעניקה ריבונות, וכי יש להגן על זכויות הפרט בחברה הטרוגנית.
- השאלה העקרונית היא לא רק במה מאמינים, אלא גם מה מאפשרים לאמונה לעשות לאחרים.
לקראת הבחירות, עולה מחדש בחברה הישראלית השאלה העתיקה "למי ניתנה הארץ", וכיצד פרשנות של הבטחה אלוהית מעניקה סמכות לעצב את המציאות.
הוויכוח על הזיקה לארץ מתחלק מאז קום המדינה לשתי גישות עיקריות: האחת רואה בשיבה לארץ ובקשר אליה מעשה היסטורי של התיישבות ועבודה, והשנייה רואה בכך חלק ממהלך גאולה שמקורו בהבטחה מקראית. הספרות הישראלית, ובפרט ספרות הפנטזיה, משקפת מתח זה באמצעות שילוב של מיתולוגיה יהודית עם המרחב הישראלי המודרני.
הציונות המוקדמת, למשל, ביקשה לברוא "אדם חדש" וגיבור לאומי, כפי שבא לידי ביטוי בקריאה ל"יהדות השרירים" של מקס נורדאו ובעיצוב דמותו של בר כוכבא כגיבור לוחם. סופרים כמו חיים הזז הציגו את היהודי החדש כמי שלוקח את גורלו בידיו, אך הציונות החילונית עצמה השתמשה במונחים מקראיים, ובכך חילנה את מושג הגאולה. מנגד, גם עמדות דתיות, כמו אלו של הרב קוק ואורי צבי גרינברג, שילבו את המפעל הציוני בתהליך גאולי.
הפערים האידיאולוגיים הובילו לקיטוב, והספרות הישראלית עסקה בחרדות מפני השתלטות חזון אחד על האחר. דיסטופיות כמו "פונדקו של ירמיהו" מאת בנימין תמוז ו"הדרך לעין חרוד" מאת עמוס קינן תיארו משטרי הלכה או משטרים צבאיים. ישי שריד ב"השלישי" הציג מלכות יהודה על חורבות ישראל, בעוד חיים סבתו הביע חשש מפני מחיקת מסורת מול המודרניזציה. האיום הדתי נתפס כסכנה קיומית למי שאינם מקבלים תפיסה דתית מסוימת כסמכות שלטונית.
ספרות הפנטזיה הישראלית מתמודדת עם המתח הזה, ומכניסה אל המרחב הישראלי אלמנטים מיתולוגיים כמו מלאכים, שדים וקבלה. למרות שספרות פנטזיה מקורית נותרה נישה, בשנים האחרונות גוברים הניסיונות לשלב את העולם המיתי בהווה הישראלי, למשל בטרילוגיית "הלווייתן מבבל" של הגר ינאי, "נתב"ג" של יואב כ"ץ ו"חרשתא" של יהודית קגן. הרומן "סימנטוב" מאת אסף אשרי נחשב לאחד הבשלים שבהם, ומעלה את השאלה הפילוסופית-פוליטית: האם אמת מטאפיזית מעניקה זכות למשול? הספר מציג את אליהו הנביא המבקש להשיב את העולם לסדר קדום בכוח, ומערער על הקפיצה מהתגלות לריבונות. אשרי טוען כי ממשות אינה מעניקה ריבונות, וכי גם אם קיימת אמת עליונה, האדם עדיין נדרש להכרעה מוסרית ורשאי לסרב לצו המאיים על חירותו.
המאמר מסכם כי הוויכוח הישראלי אינו בין בעלי עבר למי שחיים בלעדיו, אלא בין קבוצות המבקשות להעניק לפרשנותן למסורת תוקף שלטוני מחייב. הגבול בין אמונה לכפייה, בין שכנוע לריבונות, נבחן ביכולתה של חברה להגן על זכויות הפרט. הסכנה מתחילה כאשר אמת מוחלטת מוענקת לעצמה היתר לכפות, להדיר או להפעיל אלימות. השאלה העקרונית בפני הבוחרים היא לא רק במה מאמינים, אלא גם מה מאפשרים לאמונה לעשות לאחרים, והאם מי שמאמינים שהארץ ניתנה להם רשאים לנכס לעצמם את הזכות הבלעדית למשול בה.
מוזכרים