סוף עידן "שטחים תמורת שלום": חומת הביטחון החדשה של ישראל

בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 ומלחמת 'חרבות ברזל', ישראל עוברת שינוי תפיסתי עמוק באסטרטגיית הביטחון הלאומי שלה, ונוטשת את עקרון "שטחים תמורת שלום". התפיסה החדשה מתמקדת ביצירת "גבולות בני הגנה ועומק אסטרטגי", במקום נסיגות טריטוריאליות שבעבר יצרו ואקום ביטחוני שמולא על ידי ארגוני טרור. לקחי העבר, כמו הנסיגות מדרום לבנון ב-2000 ומגוש קטיף ועזה ב-2005, הוכיחו כי נסיגה ישראלית אינה מביאה שקט אלא מאפשרת התבססות של שלוחים איראניים.

ה-7 באוקטובר חשף גם את מגבלות הטכנולוגיה המתקדמת מול איום קרקעי. המכשולים הטכנולוגיים, שנתפסו כהגנה הרמטית, קרסו מול פשיטה פשוטה. הלקח הוא שטכנולוגיה אינה תחליף לנוכחות צבאית פיזית ולשליטה בשטח, במיוחד במדינה צרה כמו ישראל. מול "טבעת האש" האיראנית, הכוללת שלוחים בעזה, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, נדרש עומק אסטרטגי שאינו מסתמך על ערבויות זרות, אלא נוצר על ידי ישראל בתוך שטחי האויב.

השינוי התפיסתי מתורגם לפעולות בשטח, הכוללות הקמת פרימטר ביטחוני נרחב ברצועת עזה, ניקוי תשתיות טרור בדרום לבנון עד נהר הליטני, ושליטה בצירים אסטרטגיים כמו ציר פילדלפי וציר נצרים. בנוסף, מתחזקת ההגנה הקהילתית באמצעות חימוש כיתות כוננות והקמת מכשולים הנדסיים, ונעשית מעבר מתפיסת "הכלה" לתפיסת "הכרעה" ומתקפות מנע.

הדוקטרינה החדשה כרוכה במחיר כלכלי וחברתי משמעותי, הכולל נטל מילואים מוגבר, שחיקה בפריון העבודה, והשקעות עתק בתקציב הביטחון על חשבון תחומים אזרחיים. הדבר מעלה דילמה ציבורית לגבי נכונות החברה הישראלית לשאת בעלויות אלו לאורך זמן. במקביל, ישראל נדרשת למאבק דיפלומטי להשגת לגיטימציה בינלאומית לתפיסתה, שכן גורמים בינלאומיים רואים בנוכחות צבאית מחוץ לגבולות המוכרים הפרה של החוק הבינלאומי.

תפיסת העומק האסטרטגי משפיעה גם על יהודה ושומרון, המוגדרים כקו העומק הקריטי ביותר של המדינה. הדבר מחייב העמקת שליטה מודיעינית ומבצעית, אחיזה בצירים אסטרטגיים ומניעת הקמת תשתיות טרור. הדוקטרינה החדשה קובעת עדיפות ברורה לביטחון ולשליטה פיזית על פני ויתורים טריטוריאליים, ומדגישה כי העומק האסטרטגי נבנה בראש ובראשונה בתוך ישראל.