שלוש שנים ל-7 באוקטובר: האם العقيدة הביטחונית הישראלית השתנתה?

שלוש שנים לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר 2023, מתנהל דיון ער בישראל בנוגע לעתיד תפיסת הביטחון הלאומי. הדיון בוחן את השינויים שחוללה המלחמה בחשיבה הצבאית והאסטרטגית, ואת מידת הרלוונטיות של עקרונות הביטחון הלאומי שהנחו את ישראל במשך עשורים. הדיון חורג מעבר לכשל המודיעיני והצבאי ונוגע ביחסים שבין ביטחון לזהות לאומית, במעמד המלחמה והשלום, בתפקיד ההתיישבות ובגבולות השימוש בכוח.

במסגרת זו, פרסם ראש ש'א לשעבר ונשיא מכון המחקר לביטחון לאומי, תמיר היימן, ב-7 באוקטובר 2026, מאמר תחת הכותרת "תפיסת ביטחון לאומי חדשה: מסגרת מושגית ושאלות לדיון". היימן טוען כי ישראל מאמצת תפיסת ביטחון חדשה, אף שאין מסמך רשמי המגדיר אותה, וכי שינוי זה עשוי לשקף שינוי מהותי בזהותה של המדינה. הוא מציע כי עשרת העקרונות המרכזיים של התפיסה החדשה כוללים העדפת הזהות היהודית על פני הדמוקרטיה, ראיית השלום כאמצעי זמני והמלחמה כמצב קבוע, העדפת יוזמה התקפית, הקמת אזורי הגנה קדמיים, הטלת ספק בלכידות המדינות הערביות, התנגדות למדינה פלסטינית, חיזוק תפקיד ההתיישבות והאזרחים בביטחון, הפחתת התלות בארה"ב והרחבת העצמאות התעשייתית והביטחונית.

עם זאת, היימן מציין כי עקרונות אלו, כמו יוזמה התקפית והתיישבות ככלי ביטחוני, אינם חדשים אלא בעלי שורשים היסטוריים בחשיבה הישראלית. הוא מבחין בין עקרונות חדשים לבין סידור מחדש של עקרונות קיימים, ובין שינויים הנובעים מאתגרים צבאיים לבין כאלה המונעים ממטרות פוליטיות ואידיאולוגיות. ביקורת על גישתו של היימן מצביעה על כך שקשה להסיק תפיסה ביטחונית מגובשת ממכלול פרקטיקות שלא אומצו רשמית, וכי יש להבחין בין מגמות מדיניות לבין תפיסה ביטחונית אחידה, במיוחד כאשר שיקולי הממשלה מתערבבים עם הערכות מקצועיות של המערכת הצבאית.

העקרונות המסורתיים של הביטחון הישראלי, כפי שהוגדרו בתקופת דוד בן גוריון, התבססו על "הרתעה, התרעה והכרעה", וראו במלחמה מקרה חריג שיש לקצרו. אולם, גם אז, העקרונות כללו שילוב של הגנה והתקפה, והעברת הלחימה לשטח האויב. אסטרטגיית "המלחמה בין המלחמות" אף היא היוותה המשך למגמה זו. השינוי המשמעותי לאחר 7 באוקטובר, לטענת היימן, הוא שינוי במיקום היוזמה ההתקפית בסדר העדיפויות, ירידה באמון בהרתעה ובהתרעה, והרחבת השימוש בכוח באופן מתמשך. הדבר מצביע על שינוי באופן השימוש בכלים צבאיים, אך לא בהכרח על מעבר מעקרונות הגנתיים לעקרונות התקפיים בלבד.

היימן גם דן ביחס שבין הזהות היהודית לדמוקרטיה, וטוען כי התפיסה החדשה מעדיפה את העליונות הלאומית היהודית על פני שוויון אזרחי. אולם, מתחים אלו היו קיימים עוד לפני המלחמה, כפי שמעידים החוקים והמדיניות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית. השינוי הבולט לאחר 7 באוקטובר הוא הרחבת תפקיד האזרחים והמתיישבים במערך ההגנה, וחיבור בין פריסת כוחות צבאיים להגנה על התנחלויות. הדבר מעלה שאלות לגבי השפעת תפיסה זו על חיי הפלסטינים, ועל ארגון מחדש של היחסים בין שליטה צבאית לריבונות על הקרקע.

המאמר מעלה גם את שאלת הגורם המוביל את השינוי בתפיסת הביטחון. האם אלו מטרות אידיאולוגיות של הממשלה, הערכות מבצעיות של הצבא, או מגמות שהכתיבה המלחמה? קיים פער בין שאיפות פוליטיות ליכולות אסטרטגיות, כפי שבא לידי ביטוי בדרישה לעצמאות ביטחונית וכלכלית מארה"ב, בעוד ישראל ממשיכה להיות תלויה בתמיכה אמריקאית. נראה כי מה שמתרחש הוא מאבק על הגדרת העקרונות הביטחוניים, יותר מאשר שינוי פנימי בהם. המלחמה אמנם העניקה במה רחבה יותר לכמה מגמות, אך לא ביטלה את המחלוקות בנוגע למטרות השימוש בכוח, עתיד השטחים, יחסים עם בעלות ברית, ואיזון בין צרכים צבאיים, כלכליים וחברתיים. עתיד העקרונות הביטחוניים תלוי במאבק על הגדרת תפקיד הכוח, גבולותיו, והיחסים בין הצבא, ההתיישבות וההנהגה הפוליטית, והשלכותיהם על הפלסטינים והאזור.