"אנחנו פשוט לא אותם אנשים": אימהות החטופים נחשפות

אימהות של חטופים ששבו מהשבי, עידית אהל, ויקי כהן ודיצה אור, מספרות על השנה הקשה שעברה עליהן מאז שובם של בניהן, ועל השינוי העמוק שעברו. הן מתארות כיצד החיים השתנו באופן דרמטי, וכיצד הן מתמודדות עם טראומה מתמשכת, גם לאחר שהחטופים חזרו הביתה.

עידית אהל, אמו של אלון אהל, מתארת את התחושה שלאחר שובו של בנה: "אחרי טלטלה כזו אנחנו פשוט לא אותם אנשים". היא מסבירה כי למרות שאלון חזר חי, מה שאמור להיות סיבה לשמחה, החיים אינם פשוטים. היא מתארת את התקופה שבה לא ידעה אם בנה חי או מת כ'אובדן עמום', מצב בו האדם נוכח בחיים אך לא פיזית. אהל משווה את המצב להיריון ולידה, כאשר בזמן ההמתנה לבן היו כולם סביבם, אך לאחר שובו, הפוקוס עבר לתינוק והיא, האם, נותרה ללא תמיכה מספקת לשיקומה.

דיצה אור, אמו של אבינתן אור, שחזר מהשבי, סיפרה כי עדיין לא חזרה לעבודתה כיועצת רגשית. היא מתארת את היומיום שלה כיום מורכב ממפגשים בנושא סיפורה המשפחתי, שיחות עם קהילות, ביקורים במוסדות חינוך ועבודה מול התקשורת, לצד התמודדות עם פגיעות פיזיות ונפשיות. היא ציינה כי ההסתגלות הראשונית לחזרתו של בנה נמרוד הייתה מורכבת, וכללה חוסר ביטחון לגבי התנהלות נכונה. אור אף כתבה ספר על חוויותיה, ממנו נולדו הרצאות שהיא מעבירה.

ויקי כהן, אמו של נמרוד כהן, החליטה לעזוב את מקום עבודתה בחברת סיעוד לאחר שובו של בנה. היא מסבירה כי אינם יכולים לחזור לאותם עיסוקים קודמים, וכי מדובר ביציאה לדרך חדשה. כהן מציינת כי למרות שהתקופה בשבי תמיד תישאר חלק בלתי נפרד מהם, הדרך הטובה ביותר לעבד את הדברים היא לייצר עשייה ולהביט קדימה. נמרוד עצמו מייצר שגרה בריאה של עשייה, מקפיד על כושר ונפגש עם חברים.