"אחרי כל מה עברנו, איך אנחנו שוב לבד?" שורדי השבי במאבק מול המערכת להשתקם

שלוש שנים לאחר שנחטפו לעזה, שורדי השבי מתמודדים עם קשיים ביורוקרטיים, כלכליים ונפשיים, כשהמדינה אינה מספקת להם מענה הולם. יוסף חיים אוחנה, ששהה בשבי 738 ימים, עדיין מתגורר במזוודות אצל סבתו ברמלה, מחפש דירה אך מתקשה למצוא פתרון הולם בשל מצבו הנפשי והכלכלי. הוא מתאר קשיי שינה וטראומות מהשבי, ומתלונן על חוסר יכולת למצוא פינה משלו שתאפשר לו להחלים.

שגב כלפון, שגם הוא שהה בשבי 738 ימים, סובל מסיוטי לילה ומהזיות שמיעתיות של פיצוצים. הוא חזר לבית הוריו בדימונה, אך מוצא את עצמו מתקשה לתפקד בשל האווירה סביבו. למרות שהוגדר כנפגע פעולות איבה עם 50% נכות וגמלה חודשית, הוא מתקשה להסתדר כלכלית, במיוחד לאור העובדה שהטבת רכישת דירה מותנית בסיום המשכנתא, דבר שאינו בר השגה עבורו. הוא ויוסף חיים נאבקים מול הביטוח הלאומי להגדלת סיוע בשכר דירה.

איתן יהלומי, בן 15 כיום, נחטף בגיל 12 לבדו לעזה, לאחר שאביו נרצח בשבי. הוא מתקשה להשתלב בלימודים ובחברה, ומוצא מפלט בטלפון ובמסכים. עמותת "להושיט יד" מסייעת לו ולשורדים נוספים באמצעות פעילויות חברתיות, אך תמיכתה ממומנת מתרומות בלבד, בעוד מענקים ממשלתיים תקועים בבירוקרטיה.

אלון נמרודי, אביו של סמ"ר תמיר נמרודי ז"ל שנרצח בשבי, נאבק להכרה בפוסט-טראומה שלו מצד משרד הביטחון והביטוח הלאומי, אך נדחה. הוא מציין כי בנותיו, אחיות שכולות, זכאיות לתמיכה לימודים רק שלוש שנים מיום האסון. הוא קורא למדינה לסייע באופן מקיף לשורדים ולמשפחותיהם, כפי שמוצע בחוק שאושר בקריאה ראשונה במאי 2025 אך טרם קודם.

השורדים והמשפחות מתמודדים עם קשיים עצומים, כולל חוסר יכולת של הורים לחזור לעבודה בשל הטראומה. למרות המצב, ישנה תקווה לעתיד, כאשר איתן חולם להתגייס לשלדג ושגב מוצא נחמה בים. משרד הרווחה טוען כי הוא מנהל התקשרויות עם עמותות, אך עמותת "להושיט יד" בחרה שלא לפעול במסגרת זו.