"אחרי כל מה עברנו, איך אנחנו שוב לבד?" שורדי השבי במאבק מול המערכת להשתקם

שלוש שנים לאחר שנחטפו לעזה, שורדי השבי מתמודדים עם מציאות קשה של פוסט-טראומה, קשיים כלכליים ומאבק ביורוקרטי, כשהאופוריה הראשונית של חזרתם התפוגגה. יוסף חיים אוחנה, ששהה בשבי 738 ימים, עדיין מתגורר במזוודות בבית סבתו ברמלה, מחפש דירה משלו אך נתקל בקושי למצוא מקום שקט שיאפשר לו להחלים, ומתקשה לממן מגורים במרכז הארץ.

שגב כלפון, גם הוא שורד שבי בן 738 ימים, סובל מסיוטי לילה הכוללים שמיעת פיצוצים דמיוניים ומתקשה לחזור לשגרת חיים בדימונה, עיר הולדתו, בשל האווירה המתמדת סביב אירועי ה-7 באוקטובר. למרות שהוגדר כנפגע פעולות איבה עם 50% נכות וגמלה חודשית, הוא מתקשה לממן רכישת דירה בסיוע של 300 אלף שקלים, שכן ההטבה ניתנת רק לאחר רכישת הבית ובסוף המשכנתא.

איתן יהלומי, שנחטף בגיל 12 ואביו נרצח בשבי, כיום בן 15, מתקשה להשתלב בלימודים ובחברה. הוא מבלה את רוב זמנו בטלפון כדרך לברוח מהמחשבות, ונעזר בפעילויות של עמותת "להושיט יד" כדי להתמודד. אביו של תמיר נמרודי ז"ל, אלון, נאבק להכרה בפוסט-טראומה שלו לאחר שבנו נחטף ונרצח, ומתמודד עם סירוב ממשרד הביטחון.

השורדים מתארים מאבק מול המערכת לקבלת סיוע בשכר דירה, כשהסכום המאושר (כ-4,000 שקלים) אינו מספיק למגורים במרכז הארץ. למרות שאושר בקריאה ראשונה תיקון חוק שיעניק הכרה ב-100% נכות וטיפולים לכל החיים, החוק טרם קודם. משפחות השורדים, שחייהן נעצרו, מתמודדות גם הן עם קשיים כלכליים ונפשיים ללא מענה ממשלתי מספק.

למרות הקשיים, ישנה תקווה לעתיד. איתן יהלומי חולם להתגייס לשלדג, ושגב כלפון מוצא נחמה בים, מאמין שעם המעטפת הנכונה יוכל להתגבר על הטראומה. עמותת "להושיט יד" מממנת את פעילויותיה מתרומות, בעוד מענקים ממשלתיים תקועים בבירוקרטיה.