סטירת הלחי המצלצלת שישראל חטפה לא הסתיימה ב-7 באוקטובר

המאמר טוען כי אירועי ה-7 באוקטובר ניפצו את האשליה שהאנטישמיות היא נחלת העבר וכי ישראל יכולה להסתמך על רצונם הטוב של אחרים. הלקח הציוני, לפיו עם ישראל חייב להיות מסוגל להגן על עצמו בכוחות עצמו, שב להיות אקטואלי.

הכותב מדגיש כי ב-7 באוקטובר, מחבלי חמאס רצחו ישראלים ויהודים ללא הבחנה פוליטית או דתית, והזכיר לעם ישראל את אחת האמיתות העתיקות ביותר שלו: אויביו אינם מבחינים בין פלגים פנימיים. הציונות, לטענת המאמר, אינה פרק היסטורי אלא תשובה אקטואלית לקיום היהודי, שכן היא דוגלת בכוח יהודי עצמאי ולא בתלות בחסדי אחרים.

המאמר מצביע על כך שהצלחתה של מדינת ישראל והגלובליזציה גרמו לשכחה חלקית של לקח זה, אך אירועי ה-7 באוקטובר הזכירו שהבעיה היהודית לא נפתרה. הכותב מבקר את תגובותיה של האליטה המערבית, הכוללות הפגנות באוניברסיטאות יוקרתיות, התקשות של נשיאות אוניברסיטאות להגדיר קריאה לרצח יהודים כהפרה של כללי האוניברסיטה, והתקשורת הבינלאומית שנטתה לשנות את נרטיב האירועים.

בנוסף, המאמר מותח ביקורת על מוסדות בינלאומיים, כמו האו"ם ובתי הדין הבינלאומיים, שלטענתו הפכו את ישראל, המדינה המותקפת, למוקד הליכים והאשמות, והתקשו לגנות את חמאס או להתייחס לאלימות מינית שבוצעה על ידו. המסקנה היא שישראל אינה יכולה להפקיד את ביטחונה בידי הקהילה הבינלאומית, אלא עליה להחזיק בכוח מגן יהודי עצמאי וחזק, להבין את הזהות היהודית כחלק בלתי נפרד מהסיפור ההיסטורי, ולהקשיב לאויביה מבלי לזלזל באזהרותיהם.

המאמר מסכם כי הציונות הוסיפה ליכולת ההישרדות היהודית ריבונות וכוח להגן על עצמנו, והבטיחה שלעולם לא נהיה שוב חסרי אונים מול מי שמבקש לכלות אותנו. למרות האתגרים, העם היהודי שרד לאורך אלפי שנים, והיום, עם מדינה וצבא, הוא יכול להשיב מלחמה.