להצדיק את הבלתי ניתן להצדקה: הליברלים והחורבן של עזה

מאמר שפורסם בשנת 2017 על ידי בצלאל סמוטריץ', אז פעיל ימין וכיום שר האוצר, הציג תוכנית אסטרטגית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שדחתה את הרעיון של קיום שני עמים בארץ. סמוטריץ' הציג את תוכניתו כריאלית וגאופוליטית, תוך שהוא מפריד אותה מזהותו הדתית כדי שתתקבל על ידי קהלים רחבים יותר. המאמר פורסם בכתב העת "השילוח", הממומן על ידי קרן תקווה האמריקאית, שגם מימנה את פורום קהלת, שתרם לרפורמה המשפטית. כתב העת נחשב לבמה אינטלקטואלית ימנית, וגם ליברלים נחשפו אליה ואף עודדו השתתפות במחנות הקיץ שלה. יואב שורק, עורך לשעבר ב"השילוח", אף פרסם נייר עמדה בעד טרנספר של תושבי עזה, וזכה להערכה בקרב חוגים ליברליים.

הגישה של סמוטריץ' והוגים דומים לו, ששמו דגש על ריבונות מדינתית ישראלית, מצאה הד בקרב חוגים ליברליים שראו בכך דרך לדחוק את המפלגות החרדיות. ברית זו בין ציבור חילוני ממעמד הביניים-גבוה לאליטות ציוניות-דתיות וימניות חדשות, כמו נפתלי בנט ואיילת שקד, יצרה אכסניה אינטלקטואלית לתוכניות ימין. למרות שסמוטריץ' נתפס כ"פונדמנטליסט מסוכן" על ידי חלק מהליברלים, תוכניתו המשיכה להתקדם, גם בתקופת ממשלת השינוי, שקידמה דחיקת פלסטינים מהבתים בגדה המערבית. בכירים בממשלה זו אף הזהירו פלסטינים מפני "נכבה" חדשה.

עליית ממשלת הימין בנובמבר 2022 חיזקה את הברית בין סמוטריץ' לאיתמר בן גביר, שייצגה חיבור בין אליטה ציונית-דתית אשכנזית לבין מזרחים מהמעמד הבינוני-נמוך. הדגש על "משילות" נועד לענות על צרכים של בעלי עסקים קטנים ולהפוך את הפלסטינים לאיום ביטחוני. המחנה הליברלי לא הציב אלטרנטיבה לשיח זה, אלא הסתפק בהבחנה בין אלימות כנופייתית לאלימות ממסדית.

המאמר משווה את הקואליציה בין סמוטריץ' לבן גביר לעליית אנדרו ג'קסון בארה"ב, וטוען כי מדובר בדינמיקה רווחת בחברות מתיישבים. המהלך הראשון של ממשלת הימין היה החלשת מערכת המשפט, שנתפסה כמכשול בפני התפשטות והגבלת השימוש בכוח צבאי. המחנה הליברלי יצא לרחובות במחאה נגד הרפורמה המשפטית, אך התמקד בעצמאות מערכת המשפט ולא בהשלכותיה על הפלסטינים. רבים מהמפגינים ראו בבג"ץ חומת מגן מפני תביעות בהאג.

למרות הרצון של המחנה הליברלי לשתף פלסטינים אזרחי ישראל במחאות, הדבר נעשה במסגרת גבולות הדיון שהוגדרו על ידי האוכלוסייה היהודית, תוך התעלמות מהשלכות המדיניות על הפלסטינים. גם במתקפות על עזה ובג'נין, המוחים התייצבו מיד. מנהיגי מחאה כמו שירה אטינג הדגישו את חשיבות האמון במקבלי ההחלטות, ולא את עצם הלגיטימציה להרג ילדים. הדבר שיקף הבחנה בין אלימות ימנית כנופייתית לאלימות ממסדית.

לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, הימין ראה בכך הזדמנות לקידום תוכניותיו, בעוד המחנה הליברלי קישר את הפעלת הכוח להשבת החטופים. הממסד הצבאי, יקיר המחנה הליברלי, סירב לשקול הצעות לשחרור חטופים בימים הראשונים למלחמה. המחנה הליברלי קידם שיח רגשי שנועד לייצר הצדקות להשתתפות במלחמה, תוך השוואת המצב ל"רצח עם" ופסילת זיהוי התנועה הציונית כקולוניאליסטית.

אהרן ברק, שייצג את ישראל בהאג, הציג את ישראל כ"קורבן ציוויליזטורי". המחנה הליברלי שלל את תביעות ההתיישבות מחדש בעזה, אך התמקד במאבק נגד פרויקט החוות והטיהור האתני בגדה המערבית. המאמר טוען כי המחנה הליברלי, על ידי התמקדותו בהבחנות מול הימין והחרדים, נכלא בתוך "חלון האוברטון" שהימין קבע, ואינו מצליח לשרטט אופק פוליטי אלטרנטיבי, כגון דו-לאומיות.