לא לעולם חוסן, לא לעולם נס

שלוש שנים לאחר טבח ה-7 באוקטובר, ישראל ממשיכה במלחמה, מתמודדת עם בידוד בינלאומי גובר ושנאה, ונערכת לבחירות. המאמר משווה את מחדל ה-7 באוקטובר למחדל יום הכיפורים, ומדגיש את השאננות, אי-המוכנות והזלזול באויב שהובילו לשני האסונות. בעוד שהאחריות הישירה לאסון ה-7 באוקטובר מוטלת על ראש הממשלה בנימין נתניהו, המאמר מדגיש כי מדובר בראש ובראשונה במחדל צבאי.

המאמר מציין כי בעוד העולם חיבב את ישראל כשהייתה במצב של קורבן, עם התחזקותה והדיפת האויב, התמיכה העולמית התהפכה לביקורת עזה ושנאה, המכונה "חרבות ברזל". ישראל מוצאת עצמה בבידוד בינלאומי, עם מדינות כמו אירלנד, צרפת, ספרד ובריטניה המפגינות עוינות גוברת.

למרות האסון, הממשלה הנוכחית, שנבחרה לפני המלחמה, ממשיכה לכהן, והמערכת הפוליטית נערכת לבחירות. המאמר מבקר את הפלגנות הפנימית ואת חוסר האחדות, וטוען כי במקום להתאחד מול האיומים, ישנם גורמים המספקים "דלק למדורת השנאה בעולם".

המאמר מזכיר את 2,347 הנרצחים והנופלים מאז ה-7 באוקטובר, ואת המשך האיומים הביטחוניים, כולל איומים מאיראן ופיגועי טרור. הוא מתייחס גם לאירוע ניסיון הפיגוע במטוס נוסעים אמירתי, ומבקר את השימוש באירועים אלו למתקפות פוליטיות על ראש הממשלה.

הכותב קורא להתמקד במבט קדימה, להימנע משאננות, לא לחזור על טעויות העבר, להיערך לאיומים הבאים, ולמנוע נסיגות מסוכנות משטחים שנכבשו. הוא מדגיש את הצורך להתרפא מנגע הפלגנות ולהיערך לאפשרות של "7 באוקטובר" בגבולות פרוצים.