לא זכויות חסרות לנו. כוח חסר לנו

מאז אירועי ה-7 באוקטובר, חלה התפכחות בקרב הפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית בנוגע למעמדם. הם גילו כי האזרחות, שבעבר נתפסה כקו הגנה מפני כוחו של הריבון, יכולה להימחק או להיחלש במהירות רבה, לא רק על ידי המדינה אלא גם על ידי אזרחים יהודים המפקחים על התנהגותם. היכולת למחות, להתאבל, או להזדהות עם בני עמם ללא חשש שהאזרחות תועמד בספק, הצטמצמה משמעותית.

המאמר מצביע על כך שההגנה שהעניקה האזרחות לא הייתה מוטמעת בה עצמה, אלא תלויה בריסון העצמי של הרוב היהודי ובמוסדות המדינה. בתי המשפט, האקדמיה, התקשורת והמפלגות היהודיות התגלו כחלשים או אדישים ברגעי מבחן. הפלסטינים גילו שהם לבדם מול כוחו של הרוב, ותחושת יתמות פוליטית התעצמה.

מוצגת סתירה עמוקה בין האזרחות הישראלית, המהווה מסגרת משפטית ופוליטית, לבין השייכות הלאומית הפלסטינית. האזרחות החלה לדרוש נאמנות לאומית, מה שהפך את הפוליטיקה הפלסטינית העצמאית לחשודה. המצב החריף בשלוש השנים האחרונות, כאשר האזרחות מחייבת את הפלסטינים לחיות במדינה המפעילה כוח הרסני נגד בני עמם, תוך צמצום מרחב המחאה והסולידריות.

המאמר טוען כי האזרחות, שאמורה הייתה להעניק כוח והשפעה, הפכה למנגנון לכידה, המחייב חיים במדינה המפעילה אלימות נגד הקולקטיב אליו משתייכים, ללא יכולת למחות או להתנתק. למרות ההשכלה, המעמד והקשרים, התברר כי מעט מאוד מכך ניתן להמיר לכוח פוליטי אמיתי. גם ההבטחה החברתית נשחקה, כאשר הפשיעה המאורגנת והיעדר הגנה הפכו לחלק מתנאי האזרחות.

לבסוף, מצוין כי הסדר הליברלי העולמי נשחק לטובת פוליטיקה של כוח, וישראל מובילה במגמה זו. עם זאת, ישנן אפשרויות חדשות הנפתחות, ככל שיותר יהודים ישראלים מבינים שהאזרחות שלהם עצמה יכולה להפוך למותנית. האתגר הוא לבנות כוח פוליטי שאינו תלוי רק באזרחות, ולפתח פוליטיקה דו-לאומית של מאבק משותף על הקהילה הפוליטית.