בשמחת תורה ההיא הרגשתי שהתורה לא רלוונטית

ביום שמחת תורה תשפ"ד, בשעות אחר הצהריים, כאשר השמועות הקשות על אירועי הטבח החלו להתברר כאמת, חש המחבר תחושת בלבול, חרדה ועצב עמוקים. הוא מתאר מפגש עם שכנה בוכה, שסיפרה על הזוועות ועל אובדן קרוב משפחה, ובאותה עת נשמעו מבית כנסת סמוך קולות שירה וריקודים עם ספרי תורה. המחבר ניגש לאחד הרוקדים, אברך שהכיר, ושאל אותו אם הוא מעודכן במתרחש. האברך, שלא היה מודע לממדי האסון, השיב כי אין להם במה להתעסק מלבד התורה.

בעקבות האירוע, חש המחבר תחושה קשה שהתורה אינה רלוונטית למציאות האלימה והכואבת, וכי היא "לא רוצה שירקדו איתה" בחג זה. הוא מצטט את הרב אלחנן ניר באומרו כי "עכשיו אנחנו צריכים תורה חדשה". בשלוש השנים שחלפו מאז, המחבר מתמודד עם תחושות מורכבות כלפי התורה ולומדיה, בין תסכול מניכוסה על ידי החרדים לבין התקוממות מפני דיבור בגנותם של תלמידי חכמים. הוא תוהה כיצד נראית תורה רלוונטית, "תורת חיים", שיכולה לשלב לימוד עם חיי אדם, עבודה, יצירה, פרנסה, עם וארץ.

בליל סוכות האחרון, במהלך שיחה על הלכות כוונה במצוות, נזכר המחבר בצורך למצוא מקורות נוספים. בהיעדר טלפון נייד בחג, הוא פנה לאברך בבית הכנסת, אשר סיפק לו במהירות רשימת מקורות מפורטת. רגע זה ריגש אותו מאוד והזכיר לו את חשיבותם של אברכים צנועים ומעמיקים, אשר תורמים רבות לתרבות היהודית ולמדינת ישראל. המחבר מסיים בתקווה שנזכה להמשך לימוד תורה משמעותי.